שנה וחצי של תקיעות

היי שנה וחצי אני הולכת, הולכת בזמן, לא מאחרת. שנה וחצי שהיא מנסה להגיע אלי ולא מצליחה, וממשיכה להגיד שלא תוותר עלי. שנה וחצי, אני הולכת לשם עם פה מלא, אבל ברגע שמתיישבת בולעת הכל פנימה ולא נותנת לזה לצאת. שנה וחצי, ואני רוצה לבקש ממנה שתעזור לי בכל הדרכים האפשרים, אבל מציגה קרירות, כוח, ותפקוד מצוין בחיים. שנה וחצי אני מקשיבה ועונה לשאלות יותר מאשר מציגה את מה שבאמת כואב לי. שנה וחצי אני מחכה לפגישה שתבוא, אבל ברגע שהיא מתקרבת, מנסה למצוא תירוץ לבטל, או לצאת באמצע הפגישה. שנה וחצי ואני מרגישה שאני רק משלמת כסף ולא מקבלת הרבה בתמורה. ??????

היי ל, מאוד מתחבר לי אליי מה שרשמת... בעיקר התחושה שזה לא הולך לשום מקום,את מרגישה שאת לא מתקדמת ושאת לא מקבלת הרבה בתמורה לכספך..ואני רוצה לשאול.. שיתפת אותה בהרגשתך? אם לא נסי לשתף אותה, זה חשוב שהיא תדע גם כשאת מרגישה שהטיפול לא עוזר לך . מציעה לך גם לרשום לה את מה שיש לך לומר ואת לא אומרת מולה, אולי את לא רוצה להיות 'במקום החלש' ולכן את מציגה מולה כוח ותפקוד מצוין בחיים- כפי שתיארת. שנה וחצי זה לא מעט זמן ,ונשמע שיש לכן קשר טוב ,נסי לדבר איתה על הרגשתך מקווה שעזרתי קצת עד שאורנה תגיע,תרגישי טוב בובונת ,מכל הלב, חן

שלום ל, נשמע מתסכל ביותר, להחזיק בתוכך את כל הכמיהה החמימה הזו, ופעם אחר פעם להשאיר אותה בפנים, רחוקה מאור שמש וממגע יד אדם... אני רוצה להציע לך לחשוב על האופן בו את מתנהלת איתה כשיקוף של משהו ישן-נושן. נכון, זה קורה גם כאן ועכשיו, אבל נדמה לי שאי-אפשר להסתפק בכאן ועכשיו כהסבר ממצה לכאב העצום שאת חשה כשאת נחסמת שוב ושוב, עוד בטרם התחלת... למה כדאי לחשוב על הדברים כך? משום שאז קל יותר לפנות מרחב מסוים במפגש איתה להסתכל על זה ביחד, להתבונן איתה במה שקורה לכמיהות שלך כשהן נוגעות באדם אחר. תחשבי על זה? אורנה