עייפה

אורנה, את חושבת ש"מה את חושבת עליי?" זו שאלה שמותר לשאול את המטפלת, או שזה מסוג השאלות שאולי היא לא תענה עליהן? אין לך מושג כמה חודשים אני רוצה לשאול אותה... אין לי אומץ.. היא מרגישה לי שאלה פשוטה מדיי, נורא רוצה לנסח אותה אחרת.. מתוחכם יותר.. הישירות שלה מפחידה אותי נורא.. מה בעצם אני רוצה לדעת? רק לשאול אני מצליחה..לענות זה קשה לי.. סיפרתי לה חלום עליה. אני לא אוהבת לדבר על חלומות, אבל סיפרתי לה. בחלום אני הייתי מרוחה לגמרי- חצי יושבת-חצי שוכבת, כמעט מחוסרת הכרה. חסרת כוחות וחסרת אונים. היו לה עוזרות, אותן לא ראיתי אבל הרגשתי את הנוכחות הגופנית-מרפרפת שלהן סביבי. הן צחקקו עליי בחיבה וסלחנות, וניסו להשעין אותי על דברים, כדי שאשב ישר. היא עמדה במרחק, מטה את הראש הצידה ומתבוננת בי בחיוך וסקרנות. נתנה להן הוראות איך לתפעל אותי, כדי שאשב יותר ישר.. היא רצתה שאצפה בסרט שהקרינה, בשחור-לבן. מאחוריה כרע שיפוצניק, שהציץ עליי וחייך מאחורי הכיסא שלה, בזמן שתיקן את החשמל.. לבסוף היא באה והתיישבה לידי, בלי להסתכל עליי- צפתה בסרט. אני קפאתי, כי זו הייתה קירבה גדולה מדיי, ובסוף ניסיתי בשקט בשקט, בלי שתשים לב, לשים עליה ראש. לא בטוחה שהספקתי כי התעוררתי.. אני זוכרת בעיקר את תחושת ההימרחות הזו, את ה"להיות בידיה", את המעבר החד מהריצה אליה לחדר (כי איחרתי) להתפרקות המוחלטת אצלה בחדר. היא לעומת זאת, דיברה רק עליה :-( על כמה היא מצטיירת מרוחקת ממני.. לא נוגעת בי, אלא בעזרת עוזרות, להן היא מורה מה לעשות. אני לא יודעת מה היא מרגישה... לא התכוונתי לזה... התכוונתי שכל מה שאני רוצה זה לא לשבת ישר. להיות מחוסרת הכרה ולהניח עליה ראש.. לא לראות סרט. אולי הרחקתי אותה? מה שהיא ראתה בחלום הרחיק אותי.. :-( למה כל כך מהר אני שואלת את עצמי "מי זאת האישה הזאת, שלידי, ומתי קירבתי אותה ככה?".. בא לי לבטל פגישה בלי סיבה. לא יודעת למה. למה כל כך מהר אני חוזרת לכעוס שלא הייתה איתי לפני חצי שנה, כשאמא שלי נותחה? חצי שנה!! את מאמינה?... לי זה מרגיש כמו חודשיים. את חושבת שיכולה להיות סיבה טיפולית לזה שמעולם לא שאלה אותי מה שלום אמא שלי? (איך אוכל לשאול אותה, בלי שארגיש מטיחה אשמה..?) יש ימים (כמו היום) שהכל חוזר ואני חרדה נורא מכל מה שהיה.. מתקשה להאמין שחלקים בגוף של אמא שלי חסרים.. שלא מזמן כאב לה כל כך.. שיש לה צלקות גדולות כאלה, בגוף המוכר שלה.. שכל זה יכול לחזור ברגע. זה טבעי, אורנה? שעדיין אני חושבת על זה בבכי..? לא דיברנו על הפחדים האלה, אני והיא. אני חושבת שהיא חיכתה שבלאגן הסרטן יחלוף ונוכל לחזור לדבר על ענייני שיגרה.. אבל איך אפשר להמשיך הלאה, עם תסכול ובלבול ממנה לצד חיבה גדולה? היא חושבת שאני מנסה להתחמק כך מקשיים אחרים..לברוח לכעס ההודף.. היא אולי צודקת, אבל זו לא יכולה להיות התשובה היחידה. הדברים שלי ראויים למענה, גם אם העיתוי שלהם בא בשירות של משהו אחר... לא? אני מבולבלת היום..לא בטוחה שכל מה שכתבתי כאן קשור אחד לשני.. אין לי כוחות לסדר.. שולחת חיוך קטן (ועייף), לילך ואם יהיה לילה מדיי כשתגיעי- אז אפשר לוותר.. לא ידעתי אם אצליח לכתוב את הבלאגן שאני מרגישה ובסוף יצא משהו בכל זאת.. גם זה מספיק. (אולי אתן לה לקרוא גם..)

לילך לילך, את מציעה לי לוותר עלייך, ואני מתלבטת אם להתמרמר, או להפנות את תשומת ליבך לכך שזוהי באמת השאלה: לוותר עלייך או לא לוותר עלייך. האם היא וויתרה לך/עלייך כשהיית אפופה באדי הסרטן של אימא? האם לוותר לה ולא לדבר על כך, לא לקלקל את העדנה שביניכן? האם בטיפול בדיבור צריך לוותר על הגוף, שזועק בחלום שייגעו בו כבר? האם לוותר לה על שאלת השאלות אדות אהבתה? ולמה שיוותרו עלייך בכלל? אורנה

אני מחפשת מילים כדי להודות לך כבר מאתמול בלילה.. :-) היום אני כבר יותר בסדר.. החלטתי לפתוח שבוע חדש. לא נורא שיום חמישי, מבחינתי זה שבוע חדש- מההתחלה, עם מרץ של תחילת השבוע! כל השבוע ישנתי וישנתי וישנתי...אז מספיק לנוח. אורנה, התגובה שלך נוגעת בי בכל כך מובנים שאני לא יודעת מאיפה להתחיל.. לעזאזל, זאת באמת השאלה :-( למה בכלל שיוותרו עליי..? (אולי כי אני נורא מזמינה לעשות כך..) הלוואי שאני אפסיק עם זה.. שאדון "לא נעים" ימות מזמן גם בשבילי.. מילא.. שיהיה לך סופ"ש נעים, אורנה לילך