אורנה

היי אורנה, האמת שאין לי כל כך שאלה אלא רק תחושות שאני מסתובבת איתם כבר הרבה זמן. אני לא מצליחה להגיע אליה או יותר נכון אני לא מצליחה להרגיש את הקרבה שהייתה פעם. הכל פתוח בפניה שום דבר לא מוסתר הדברים נאמרים או נכתבים אך היא לא מסוגלת לתת כנראה את מה שאני צריכה. בעצם לא כנראה, היא לא יכולה לתת. וזה גם מה שהיא אמרה פעם. אני יושבת מולה מנסה להסביר כמה קשה לי החיכיון בין פגישה לפגישה, כמה אני מתגעגעת אליה, כמה אני חושבת עליה ועל הטיפול ובסוף אני מרגישה שאני נשארת לבד. היא כאילו מבינה אבל לא יותר מזה. וזה קשה לי ובעיקר מעצבן אותי. המחשבות על עזיבה כל הזמן מנקרות אבל אין לי אומץ לבטל אפילו פגישה אחת... אני מאוד אוהבת אותה והיא מאוד יקרה לי מבאס אותי שזה חד צדדי... כנראה ששום דבר לא יעזור לי ודפוקה נשארת דפוקה לנצח. עננית

עננית יקרה, אני מבינה שאת חווה את הכאב הזה כמאוד עתיק ועקשני, אבל אני לא רואה בו "דפיקות" כל-כך חמורה... למעשה, אני רוצה להציע לך לחשוב על זה ממש כך: ככאב וותיק ועקשני, ששייך גם "לכאן ועכשיו" של הטיפול (כלומר לדמות של המטפלת שלך), וגם לעבר שלך, לתחושה עמומה וישנה שאת אוהבת "לבדך", מבלי שמישהו יוכל להכיל את רגשותייך עד תומם... אני חושבת שלכן זה כואב כל-כך מולה, בגלל השילוב הזה של חוויה עכשווית עם חווייה ישנה ואולי אפילו נטולת מילים, ואני חושבת שלכן כדאי להתעקש על להבין איתה מה קורה לך. בתקווה בשבילך, אורנה