אשמה

שלום, יש לי קטע כזה שתמיד אם יוצא שאני רבה עם מישהיא- לדוגמה הרלוונטית שלי, מקורס מסויים שבו אני לומדת - מישהיא אקראית שאחרי סיום הקורס אפילו לא אפגוש בה. (העלבתי אותה בפני מישהיא והיא נפגעה ואמרה לי על זה שהיא שמעה). עניתי לה על זה , שהיא שואלת שאלות בסיסיות נורא אבל היא לא צריכה להפגע . יצאתי במין הרגשה כזו רעה , אין לי מושג אבל חשבתי על זה גם כמה שעות אחרי , היה לי לא נעים .. יש לי מן תופעה כזו שאני מרגישה רע עם דברים כאלה אפילו שלא מדובר במישהו קרוב ... למה אני ממשיכה לחשוב על זה גם כמה שעות אחרי ..? למה זה מפריע לי עדיין ? אפילו שזה נושא קטן ופשוט ..זו מן הגזמה שלי לעניינים מהסוג הזה.. ואני לא מבינה למה..?

שלום שירה, אני מניחה שלמעט קומץ קטן ומיוחד של אנשים, איש מאיתנו אינו רוצה להיתפס פוגעני, תוקפני או מעליב בעיני האחרים. אנו מצויידים במנגנונים של אמפתיה ומצפון, הפועלים כל אימת שפגענו במישהו שלא לצורך. ובכל זאת, יש אנשים המתקשים יותר מאחרים להתמודד עם גילויי התוקפנות שלהם עצמם, והם מתקשים לחזור לאיזון גם אחרי תקריות קטנות מהסוג שאת מתארת. כדי להבין מדוע זה קורה, יש צורך להכיר את ההיסטוריה שלך, את המידה בה יכולת כילדה לבטא באופן גמיש כעסים ותסכולים, ואת דפוסי החשיבה שלך ביחס לעצמך וביחס לזולת. כדאי יהיה לנסות ולהתבונן גם באופן בו את בוחרת להתקרב אל האחרים. במחקרים שעסקו ברכילות נמצא, למשל, כי הריכול - גם אם בפועל הוא פוגעני ומעליב - נועד, לפני הכל, ליצור אינטימיות וקרבה בין המרכלים, ופחות לפגוע ב"מרוכל". חומר למחשבה ליאת