מה עושים..

אני בת 24, סובלת מחרדה חברתית, סובלת מחוסר בקירבה של אנשים, מעולם לא היו לי חברים קרובים ואת הידידים אפשר לספור על יד אחת בקושי. אני מנסה לא לחשוב על הבדידות אך לפעמים זה מתפרץ, במיוחד אחרי שאני מאוד מנסה ליצור קשרים ולא מצליחה.הקשר גם עם הורי לא ממש טוב. עם אבי כמעט ולא מדברת בכלל. הורי גרושים ואני גרה כיום לבד. הקשר עם אימי סביר- מדברות בטלפון אחת ליומיים שלושה בדרך כלל, אך מעולם גם איתה לא היה קשר עמוק. אני בנאדם שמאוד מדחיק הכל לבטן, אני רגילה לעשות הכל לבד ולא אוהבת את זה. החרדה או הבעיה הזאת ממש מילדות, מגיל 0 לא היו לי חברים ובגן תמיד שתקתי. שקלתי טיפול אך לא בטוחה כמה לדבר עם אדם חיצוני על המתרחש יעזור. אולי תרופות יעזרו?.. נמאס להרגיש לבד בעוד שכולם בחוץ נהנים.

שלום מיואשת, אני שמחה שכתבת שנמאס להרגיש לבד בעוד שכולם בחוץ נהנים, משום שזו עדות חשובה לכך שאינך רק מיואשת. אני רוצה שתדעי שאני משוכנעת שטיפול יכול להוות אופציה טובה עבורך. נסי לדמיין איך זה יהיה לבנות מרחב משותף עם אדם אחר, קשוב ואכפתי, מכוון כולו להבין ביחד איתך מה כאב ומה התקלקל שם בעבר... ואת האופציה התרופתית, או את האפשרות להוסיף טיפול קוגניטיבי-התנהגותי קבוצתי (כן! דווקא כן!) בחרדה החברתית תוכלו לשקול ביחד. שיהיה בהצלחה, אורנה

איפה אני משיגה מידע כללי על קבוצה של טיפול קוגנטיבי- התנהגותי? או שזה דרך המטפל בלבד? אני סטודנטית.. היכן אוכל להשיג מטפל בזול יחסי? קיימת חיה כזאת?