חיים שנהרסים בגלל האיחורים

שלום. מאז שאני זוכרת את עצמי אני מאחרת לכל מקום. ממש, אין מקום שאני לא מאחרת אליו. מאז הילדות שלי. גם אמא שלי מאחרת לכל מקום, אולי לפעמים קצת פחות ממני אבל גם לה יש איחורים. לעומת זאת אבא שלי למשל לא מאחר, אפילו ההפך, הוא מקדים. בתור ילדה הייתי מאחרת תמיד, לבית ספר, חוגים, חברים. בהמשך בגיל ההתבגרות המשכתי לאחר, אפילו הייתי מאחרת לטיפולים פסיכולוגיים, לרופאים, בהמשך איחרתי לעבודה, המשכתי לאחר לחברים... ובהמשך... איחרתי גם לבני זוג (ועד היום אני מאחרת להם). בן זוגי האחרון כמעט נפרד ממני עקב האיחורים שלי. בן זוג אחר שלי פשוט לא טרח להגיד לי אבל מסתבר שזה גרם לריחוק שלו ממני. אנשים מתרחקים ממני, כועסים... בצדק... אני פשוט לא יודעת לתכנן את הזמן. אני לא יודעת איך להסביר את זה. יכול להיות שגם לפעמים לא ממש איכפת לי מרגשותיהם של אחרים. זה פשוט שמבחינתי זמן הוא נצחי, אני לא מצליחה לתפוס אותו. אגב, יש לי ADHD (וגם הפרעות קשב וריכוז) יש לי דיסקלקוליה, וזה ככה גם במספרים, אין לי תחושה של זמן אף פעם כמו שאני לא מצליחה לתפוס חישוב מתמטי. כאילו כל מה שקשור למספרים לא נתפס אצלי. לאט לאט אני מבינה שאנשים מתרחקים ממני כי מילה שלי היא לא מילה, אני אומרת דבר אחר ומתנהגת בצורה אחרת. אומרת שאבוא עוד שעה ומגיעה אחרי חמש שעות... נשארת לישון (אצל בני זוג) אומרת שאני צריכה ללכת בבוקר אבל ממשיכה לישון כי אני לא מצליחה לקום ומבחינתי זה "רק עוד שעה" לישון. אני מבינה עכשיו שזה דוחה אותם ובגלל זה מערכות היחסים שלי נגמרות. כל החיים שלי הרוסים, כי אני מאחרת לעבודות, לחברים, כולם כבר "מכירים" אותי, יודעים שאסור לסמוך עלי. הבעיה שאני לא יודעת איך להתנהג אחרת. חוצמזה, אני לא מצליחה לארגן כלום, החדר שלי תמיד מתבלגן (בלאגן נוראי) היומן שלי נשכח איפשהו, אני שוכחת כל דבר, הראש שלי מלא בעיסה של דברים שאני צריכה לעשות ואף פעם לא מספיקה, היום קצר מידי בשבילי, כי כל דבר אני עושה בדוחק אחרי שדחיתי. אני סובלת מאוד, אני חשה השפלה, לדעת שהאיחורים שלי פוגעים באחרים, אני בכלל חשה השפלה, כי זה מביך אותי. אנשים חושבים שלא איכפת לי. יכול להיות שבאמת לא אכפת לי. כי מבחינתי אני תמיד אומרת עוד מעט, אני עוד אספיק, אני צריכה רק עוד לסדר משהו. אני תמיד אומרת תכף, עוד מעט. אח"כ. הפסדתי כל כך הרבה דברים בחיים, אנשים, חיים. למה אני צריכה לסבול ככה? למה אין איזה כדור שירפא אותי, שיעשה שיהיה לי איכפת? כי נראה שבסוף גם לא אכפת לי מעצמי. אני לא זוכרת שאי פעם הייתי דייקנית. אף פעם לא הגעתי בזמן למקום. רע לי מאוד. כל פעם אני אומרת שאני משתדלת, ואני מנסה אבל זה תמיד נראה כל כך קשה. אף אחד לא מצליח להבין עד כמה זה קשה. אני קוראת מאמרים על אנשים שמאחרים ואני מבינה שזו תכונה מאוד שנואה, אנשים לא סובלים אנשים שמאחרים. ובצדק... מצחיק, גם אני לא מרגישה בנוח כשמאחרים לי... אבל אני ממש משתדלת. אני תמיד אומרת "טוב אם הוא איחר לי זה מגיע לי, כי גם אני מאחרת כל הזמן". אבל אני לא רוצה לאחר, אני רוצה חיים מאורגנים ושלהגיע בזמן יהיה בראש סדר העדיפויות שלי. אבל זה לא ככה, כי נראה לי לפעמים שפשוט לא אכפת לי מאף אחד מלבד עצמי. אני חושבת שזה נכון.

שלום רוצה חיים טובים (בצדק), אכן מתסכל ביותר. רגע לפני שאת מתייאשת, אני רוצה להציע להסתכל על המצב הנוכחי כשילוב של הפרעת הקשב והריכוז שלך, הרגלים גרועים, והיבטים רגשיים של הקשר שלך עם סביבתך שעד כה לא נבדקו בצורה מעמיקה. והחדשות הטובות: ניתן לטפל בהשלכות התפקודיות של הפרעות קשב וריכוז, הרגלים אפשר לשנות, ואת המורכבות הרגשית (אני מתכוונת לאותם מקומות שאינך ממש רוצה להגיע אליהם, המפגשים שקשה לך להיפגש, אותם את פשוט מקצרת בכמה דקות/שעות ובכך מצמצמת את משך ההתמודדות) אפשר לבדוק בטיפול פסיכולוגי. לכן, לשילוב הלא פשוט הזה כדאי לגשת מכמה כיוונים - יעוץ תרופתי, אימון לשינוי הרגלים, וטיפול פסיכולוגי שיעזור לך להבין מה קורה שם... מוכנה לאתגר? אורנה

האם מאחורי האיחורים עומד 'משהו פסיכולוגי'?

תודה אורנה. תוכלי לפרט קצת יותר על השילוב הזה של יעוץ תרופתי, אימון וטיפול פסיכולוגי? הכל בא ביחד או שאפשר לחוד? איזה טיפול תרופתי יכול להתאים? והאם לא צריך פסיכיאטר בשביל תרופות? ומה לגבי אימון לשינוי הרגלים - מה הכוונה בזה? מה יותר חשוב - הטיפול הפסיכולוגי, האימון או התרופות? והאם זה יכול לעזור לי באמת? כאילו נדמה לי שזאת מעין גזירה כזו שנגזרה עלי, מאז ומעולם איחרתי. זה נטבע בי כמו תכונת אופי, כמו צבע עיניים. כמו משהו שנולדתי איתו, ולא כמו תכונה נרכשת. אני פשוט תמיד איחרתי. אז איך זה ישתנה? תודה על התשובות