בליל לא ברור של מחשבות..

הי לכם.. נכנסתי לכאן במטרה לשאול משהו, אבל בסופו של דבר יצא לי בליל ארוך ולא ברור של מחשבות.. אני בת 18 וקצת, סיימתי בצפר בשנה שעברה, אני מתגייסת עוד כמה חודשים ובינתיים אני בבית, יש לי עבודה בשעות הבוקר-צהריים, אחכ אני בבית, יש לי כמה פעילויות אבל לא יותר מדי... 98% מהחברים שלי אי שם ברחבי הארץ לובשים מדים.. בקיצור אין לי יותר מדי מה לעשות! העניין הוא שיש לי מצבי רוח קיצוניים שכאילו מתחלפים מעצמם בלי שליטתי (לפחות המודעת), ומושפעים אני חושבת מהסביבה במידה מסויימת.. יש לי מעין "מאניות" ו"דיפרסיות" אבל במחזורים מאד מאד מאד קצרים, של כמה ימים או אפילו באותו יום ממש. אני יכולה בבוקר-צהריים להיות מאד שמחה ולהרגיש הרמוניה טוטאלית עם עצמי, מין משהו משוחרר ונינוח כזה, שפשוט בולע את העולם, מין "איזה עולם יפה, אני יכולה על הכל"... ואז לקראת הערב לדעוך ותוך חצי שעה למצוא את עצמי במצב רוח עגום, לפעמים חרד, חסר כוח לעשות משהו, להגיע למצב של בכי, של הרגשה מעיקה ולא טובה. הפער הזה הוא זה שכל כך לא הגיוני, ועם זאת הוא מאד טריווילי וידוע מראש. לפעמים זה עניין של ימים, יש לי כמה ימים לא טובים, שאני לא מאופסת, לא שולטת במה שאני עושה, נגררת/נסחפת אחרי כל גירוי שרק צץ לי מול העיניים, מורחת שעות שלמות בכלום. כאילו נסחפת לאיזשהו טשטוש חושים כזה. זה קורה בעיקר כשאני במשך כמה ימים לא יוצאת מהבית.. ואז אני איכשהו משנה כיוון, ופתאום אני מסדרת את עצמי (אם קודם הזנחתי קצת את איך שאני נראית) ושולטת בזמן ובמעשים שלי, ואז יש לי כמה ימים של הרגשה טובה, של חיוניות, של פעילות טובה... הלמעלה והלמטה גם מתבטא בקשר עם המשפחה והחברים שלי- בזמן "טוב" אני יותר חברותית ומתקשרת, ובזמן "לא טוב" אני יותר חסרת סבלנות ונזעפת כזו או חסרת בטחון. עכשיו יש ימים שהם סתם "טובים" אבל יש לי קטעים (זלא נמשכים הרבה אבל חוזרים על עצמם,בעיקר כשאני לבד,או בנסיעה ואני ככה שוקעת בעצמי)שאני ממש מרגישה באיזה פלנטה אחרת מרוב הרמוניה ושמחה ויופי, כאילו באקסטזה כזאת, אבל אקסטזה רגועה, כאילו מצאתי איזה קו פנימי ישר ממש באמצע של עצמי ואפחד ושומדבר לא יכול להזיז אותי ממנו.. עכשיו זה לא שתמיד זה או קיצוניות כזו או אחרת. אבל הפערים האלה מורגשים אצלי. יש הרבה ימים שהם מעין ניטרליים כאלו, אבל אני איכשו מרגישה שאני משקרת לעצמי או מדחיקה או מונעת מעצמי, או שדברים אחרים מונעים ממני "להרגיש"... זה לא תמיד היה ככה, רק מאז שסיימתי בצפר. אני פשוט רוצה למצוא איזשהו איזון ולא לחוות את הקטעים השליליים. העניין המוזר הוא שפיתחתי מין חיבה לא ברורה גם אליהם. כאילו כמה שזה "רע" והכל, זה כאילו נהיה גם חלק מההוויה (כן, מצטערת על המילה..)שלי וחוצמזה כבר עברתי את הגיל שרוצים להיות "שמחים ומאושרים" ושיהיה לך הרבה "אושר כושר ויושר" בחיים.. כאילו, הגעתי להבנה שהחיים כמו רוב הדברים הם מורכבים ורבממדיים ושהעיקר זו בעצם החוויה..זה נשמע קצת עילג ככה..אנלא כל כך יודעת איך להסביר.. בכל מקרה אני אפילו לא יודעת מה אני רוצה. הייתי אומרת שאני רוצה "לאזן" אבל למצוא איזה מצב רוח תמידי נייטרלי סטרילי פרווה כזה זה לא מה שאני רוצה, זה לשקר. וזה בטח גם לא אפשרי. אבל ככה להטלטל בין שני קטבים זה מתיש וסוחט. וזה לא נכון, לא בריא, לא מוצדק אני חושבת. ומצד שלישי אני רוצה להכיל את הכל אבל אי אפשר להכיל הכל בבת אחת. וזה לא שאני יכולה לבחור לי מי בא לי להיות היום או כל החיים שלי, השליטה שלי באיך שאני מרגישה היא מוגבלת. אני כן רוצה למצוא איזשהו משהו פנימי להאחז בו, כמו שאמרתי לפעמים אני מרגישה שיש לי איזשו קו פנימי ישר באמצע של עצמי ואני יכולה על הכל כולל כולם. שהקו הזה ישאר תמיד ויתרחב ויהפך להיות למי שאני. המ. אז אני כן יודעת מה אני רוצה?... לא בטוחה, ז"א אני כן רוצה לחוות כל מיני רגשות שונים אבל לא להגיע למצב שאני מתמסרת טוטאלית לכל שבריר של רגש שצץ מולי, מה שקורה היום.. אני בכלל מאד טוטאלית, מאד אימפולסיבית. אני איכשהו מגיעה למצבים של התמסרות טוטאלית בפן מסוים מאד לפרק זמן קצר ואז אני זונחת אותו בפתאומיות ולא מוצאת את עצמי, ולא מבינה איך הגעתי לכאן בכלל. אני פשוט לא מצליחה להיות עקבית, לא מצליחה להיות יציבה. זה מושגים שבכלל לא קיימים אצלי. זה כמו שלבנאדם יש שרירים נורא חלשים והוא פשוט לא מצליח להרים איזה משהו כבד. הוא לא יכול, השרירים שלו חלשים מדי. אז הוא מעדיף לקחת כמה צעדים אחורה לתת ריצה רצינית ולהתנגש בכל הכוח באיזה קיר שעבר בסביבה. כאילו אין לי בכלל את הכח שריר שצריך בשביל להיות עקבי במשהו או להיות יציב או לשלוט בעצמך. האמת שעכשיו כשאני חושבת על זה, בחצי שנה האחרונה עבר עלי איזשהו תהליך של, זה נשמע פלצני, אבל איזשהו סוג של גילוי ומציאה. ז"א הראיית עולם שלי והעולם שלי השתנו בבערך 360 מעלות. העולם שלי גדל ותפח והתעשר.נקווה שהוא ימשיך ככה..:)> אני חווה את העולם אחרת לגמרי מאיך שחוויתי אותו שלפני חצי שנה.(מה שנראה לי היום טפל, והאמת שאני לא ממש זוכרת או יכולה לתפוס איך זה היה אז). וחוויתי עוצמות די אדירות של רגש, עד למצבים של הצפה רגשית מוחלטת. זה קשור לכל העניין. אני יכולה לעמוד על טיב הקשר אם אני אתאמץ אבל כתבתי כבר הרבה יותר מדי. טוב, מאד מאד מאד נסחפתי. זה ממש לגמרי לא מה שהתכוונתי לכתוב, הגעתי למקומות שלא התכוונתי להגיע אליהם, ובכלל לא שאלתי כלום בסוף. אתם ממש לא חייבים לענות על הכל, אתם ממש לא חייבים לענות בכלל, באמת...נראה לי שהיה עדיף שהייתי כותבת את זה לעצמי,אה? אבל למחוק את זה עכשיו?.. חבל.. זה עזר בכל מקרה, באמת. אז תודה.

שלום עינת, אני חושבת שאת נערה מאד נבונה ובוגרת, ושבשמונה-עשרה שנותייך הספקת לתפוס משהו מאוד חשוב על החיים - שהם מורכבים ומבולגנים ועשירים ומרגשים ומייאשים בעת ובעונה אחת. זה נכון, השליטה שלנו ברגשות היא די מוגבלת, וחלק מהזמן אנחנו צריכים ללמוד לקבל את מה שעולה בתוכנו עם כמה שפחות וויכוח, ובמקום להתווכח - לקחת את הכוחות האלה לכיוון של המשך הצמיחה, המשך הגילוי והמציאה... שתמשיכי לגדול (ולא חייבים לבד, את יודעת את זה, נכון?), אורנה