אין נושא

החיים האלה מסריחים מהשורש. הכל רקוב טמא מכוער ואכזר. הכל כואב בוער שורף חודר לנשמה. אני שונאת את החיים האלה כמו שאני שונאת את עצמי. רוצה לקחת גפרור ולשרוף את העולם המזדרגג הזה וכמובן אותי בתוכו. שהכל יהפף ללפיד אחד גדול ובוער עם ענן עשן. שכל הרוע ישאב לתוכו,שלא ישאר כלום ממנו וממני אפילו לא זכר. מרגישה כמו זבל מסריח וזבל צריך לשרוף ומהר. ליפני שיטפשט. אז כוס אמו העולם הזה וזה לא תסמונת טורט זה תסמונת קריז.

שלום אין שם, לצערי, היו חלקים בדברייך שעוררו אצלי הזדהות עמוקה. לכולנו יש ימים בלתי נסבלים, בהם היינו מוכנים לפוצץ את כל העולם על יושביו. החלק הבעייתי בזה, הוא העובדה המצערת אף יותר, שמה שהופצץ ונשרף והוכחד לעולם אינו חוזר אל החיים. אנחנו כבר יודעים שיש פקעות שצריכות לנבוט, פרחים שצריכים לפרוח, ותינוקות שצריכים לגדול. בגללם, אין לנו זכות לפוצץ כלום. אבל לרצות מותר. איתך בקריז :-) ליאת

העובדה של."שמה שהופצץ ונשרף והוכחד לעולם אינו חוזר אל החיים"היא בדיוק העיניין,האין חזרה. והאמיני לי שמה שצריך לפרוח, ומי שצריך עוד לגדול, אם היה יודע לאן ואיך, היה מעדיף שנפוצץ בשבילו.ובכל זאת תודה על ההשתתפות בקריז. איך הכל היה יכול להיות אחרת אילו לא הייתי נושמת פה ובכלל....