אמרו לה ילדה, את פנים אחרות מכולם...

היי ליאת, שמחה, ממש שמחה שהגיע הסופ"ש ושאת פה... מה שלומך? אני נעה בתקופה האחרונה בין קצוות. הטיפול קשה נורא. אני כל כך כל כך עייפה. לא מצליחה לזכור בכלל את הפגישות האחרונות, וגם השבועיים-שלושה האחרונים מעורפלים לי. אני שוב מתנתקת ללא שליטה, נעלמת לי לשעות ולימים שלמים. חוזרת ובורחת בדרכים שלא טובות לי, משהו שחשבתי שכבר עברתי... המטפלת מנסה לעטוף ולהקל, ואני שוב הודפת. אני לא מצליחה להתרחק מהתכנים הקשים שעולים, אבל גם לא מצליחה להיות שם. חברה טובה אמרה לי היום שלא כל הפגישות שלי חייבות להיות כל כך אינטנסיביות ומפילות. אני לא יודעת איך לעשות אחרת... חשבתי לקחת איזו הפסקה מהטיפול. להתרחק קצת כדי להסדיר את הנשימה. כבר התקשרתי למטפלת כדי לבטל את הפגישה הבאה ומצאתי את עצמי מבקשת פגישה נוספת השבוע. אפילו הלשון שלי כבר לא בשליטתי. איך מניחים? איך נחים, שם, בחדר הקטן שמלא במילים המגעילות שלי? איך מחברים קצוות קיצוניים, איך מצליחים להחזיק רגשות כל כך סותרים ומנוגדים? ונמש שלי, אי של רכות וחום, בתוך האוקיינוס האינסופי של הניתוק.

ערב טוב נועם, הנה שוב אנחנו פוגשים את הספירלה המפורסמת. כאשר נדמה היה שהכל בסדר, פתאום שוב נסיגה, שוב ניעה בין קצוות, שוב סימני שאלה. חשבת על חופשה מהטיפול, וביקשת פגישה נוספת. "חוסר שליטה על הלשון" קראת לזה, אבל אולי זה לא כל כך מוזר או סותר. אולי כדי לנוח צריך להגדיל את המרחב. כמו הרחבת הצינור כדי שזרם המים ינוע בו לאט יותר, נשלט יותר. אני מאד מאמינה שאפשר לנוח קצת גם בחדר הטיפול. לאפשר התקיימות באופנויות שונות ומגוונות. אולי המפגשים התכופים יפחיתו מעט מתחושת ההכרח המחייבת כל כך, ויאפשרו לך להתמסר למגעה הרך של המטפלת. שולחת לך כוח לשרוד את הגל העכור הזה, ולהגיע לחוף מבטחים. שלך ליאת

ליאת... את חושבת שמתישהו אפשר לצאת מהספירלה? או שזה משהו שממשיך וממשיך, כל החיים? קשה לי עם המרחב הפתוח מידי שכאן, כרגע. מרשה לי לשגר אליך מספר מילים בפרטיות של המייל?

נועם, לאחרונה כשאני קוראת אותך ואת נמש שלך אני נזכרת בשיר הזה (לא מצאתי קישור ישיר לשיר המנוגן). אני מקווה שאני לא מתפרצת לך מדיי...(ואם כן, אז סליחה) תרגיל נסיגה אחרון מילים: רוני ערן / לחן: איתן גדרון ומזי כהן שוב בקרוב לקום לעזוב מגע של שריון בשריון זהיר מעופה, סכנת חשיפה תרגיל נסיגה אחרון. על הדלת כתוב בפירוש: כאן גרים לבדם בשטח כיבוש אשה וחתול משוחרר מפחדים שבעי-מלחמות ולילות נדודים. תמיד עם הגב אל הקיר כמו קאובוי ותיק וזהיר שומרת מרחק מעיניים יפות ומיד נדיבה בלטיפות. חם, שלושים מעלות בצל הדופק מהיר והלב מתבהל דואגת כל כך ללבה ויש לה סיבה, כן יש לה סיבה. הוא נגע ועבר את הגבול בלי לדעת פרץ בה מנעול כי אצלה העניין לא פשוט היא יודעת תמיד איך לצאת בקלות.

תודה... לא הכרתי את השיר. הוא כל כך מדויק לי, מדויק מדי. לא התפרצת, להפך. המילים מרגישות לי קרבה נכונה. תגלי לי מי את?

נועם.. ניסיתי כל כך למצוא מילים מתאימות, אבל ללא הצלחה.. חיפשתי שירים, חיפשתי תמונות..שום דבר לא הניח את דעתי.. רציתי בכל זאת לומר שאני חושבת עלייך. זה אולי קצת לא מתאים, אבל כל מה שעולה לי זה לשלוח לך מתכון טעים למרק חם ביום סגריר .. :-) התבלבלתי.. זה המרק שטעים.. אבל את מוזמנת גם לטעום את המתכון אם את רוצה.. זה קצת מצחיק אותי לפרט כאן מתכון, אבל מה אכפת לי :-) (תרשמי?) חותכים קטן בצל אחד, סלרי עלים, 2 תפוחי אדמה, 2-3 גזרים, 2 קישואים, ומוסיפים אותם לסיר (גדול), עם קצת שמן, אחד אחרי השני.. שופכים פנימה גם קופסת שימורים של שעועית ירוקה, ועוד אחת של שעועית לבנה ברוטב עגבניות. נותנים לסיפור לבעבע כמה דקות, ואז מכסים הכל במים, שיכסו כפול מגובה המצרכים. מוסיפים פנימה עוד חצי כרוב לבן, חתוך לרצועות, וקופסת שימורים גדולה של עגבניות מרוסקות, מתבלים במלח, פלפל והרבה בזיליקום ומחכים.. נועם יקרה, מותר להישאר מתחת לפוך כמה ימים, אם ככה מרגישים.. (ומרק בחורף קר יודע לעשות את העבודה..) אני שמחה שהפה הזמין אותך לפגישה נוספת אצל הגברת שלך.. ובטוחה שהיא רואה כמה קשה ותדע, בדרכה שלה, לקרב ולרכך את הקצוות הקיצוניים. מותר לעצום עיניים..בקצב שלך.. נשמי עמוק .. אני חושבת שיהיה בסדר.. לאט-לאט דרישת שלום לנמש ממני, וחיבוק חם לך, לילך