שתיקה של המטפלת

שלום, לפני מס' חודשים משהו שקרה בעבר הרחוק עלה מחדש ולא נתן לי מנוחה. זה העסיק אותי במשך כל השנים אבל חשבתי שאני מצליחה להתגבר על זה לבד. חברה טובה ניסתה במשך השנה האחרונה לשכנע אותי ללכת לטיפול, לא הסכמתי להקשיב, לא חשבתי שמישהו זר יכול לעזור לי. בסופו של דבר זה עלה בעוצמה כל כך גבוהה, מצאתי את עצמי בוכה כל הזמן ולא מצליחה להתרכז בכלום. הבנתי שזה גדול עלי ושבלי עזרה מקצועית אני לא אצליח לעזור לעצמי והחלטתי לפנות לטיפול. אני כבר שלושה חודשים מגיע לשם ביום ובשעה הקבועים, מנסה ככל יכולתי להפתח, לדבר, לשתף ולקוות שמשהו יתחיל לקרות. אבל מאז שאני שם אני מרגישה יותר רע, יותר עצב. הפסיכולוגית שלי נחמדה ונעימה ואני מרגישה שהיא מנסה להיות איתי ולהבין מה עובר עלי אבל היא כמעט לא אומרת כלום וזה בעצם מה שאני מחפשת, שיגידו לי, שיוציאו אותי מהמחשבות המקובעות שלי, שיפתחו לי את העיניים וזה לא קורה. בהתחלה אמרתי לה את זה כל הזמן, שאני צריכה את המילים שלה, ואני רואה שהיא מנסה להיות יותר מעורבת אבל המילים שלה הן לרוב רק מילים שמסכמות את מה שאני אומרת במשפט אחד. אני מוצאת את עצמי לחוצה כל כך לפני כל מפגש מהפחד שאני לא אצליח לדבר או לא אדע מה להגיד והיא פשוט תשתוק ולא תנסה לכוון אותי או להוביל אותי וזה אכן מה קרה בפגישה האחרונה. שתקתי כמעט כל הזמן.רציתי לדבר אבל הייתי צריכה שהיא תגרום לי לדבר וזה לא קרה היא פשוט שתקה איתי כל הזמן. האם השתיקה הזאת של הפסיכולוגית הוא דרך טיפולית שאולי פשוט לא מתאימה לי? מה אני אמורה לעשות עם זה?, אני מרגישה שאני לא ממצה את הטיפול ושאחרי שלושה חודשים בעצם לא חלה שום התקדמות, אפילו חלה נסיגה. תודה

שלום לך, לעיתים בטיפול, ואפילו לעיתים קרובות, ישנה תחושה של נסיגה במצב עם הכניסה לטיפול. עולים תכנים רגשות וחוויות קשות, ישנה חזרה לעיסוק בעבר ונדרשת התרופפות של ההגנות. כל אלו ביחד מובילים לתחושה שהדברים קשים יותר. אבל דרך הטיפול, הליווי והקשר שנרקם בהדרגה ניתן להתמודד עם הנסיגה הזו ולצאת דרכה אל דרך חדשה. בטיפול מהסוג בו את נמצאת שלושה חודשים אינם נחשבים לזמן ארוך, זה דורש אורך נשימה אבל זה חשוב עבורך. בנוגע לשתיקות, נראה שזה מעורר בך אימה שהיא תשתוק, ואת לא תדעי מה לעשות. לא הייתי מתעלם מזה ומנסה להפחית את הלחץ הזה, אלא מנסה דווקא להבין יחד איתך בטיפול מה קורה לך מדוע זה כל כך מלחיץ אותך. דרור

השאלה הזאת חוזרת על עצמה שוב ושוב... האם זה לא מעורר שום תהיות על מהות הטיפול?? אדם שחושף את עצמו ונפתח זקוק גם לעידוד, לא למישהו שבנעימות מתעלם ממנו.... זה ניתוח נפש פתוח, מה עם החיזוקים? מה עם הכלים לתפקוד יומיומי? מה זה הריחוק הקליני הזה? ממש לא נעים וגם לא נכון באופן עקרוני, לדעתי

תודה על ההתייחסות. אני מודעת לכל מה שנכתב ואני יודעת שאני צריכה לברר מאיפה הלחץ שלי נובע, אבל מה שהכי מציק לי ואולי לא הובן בשאלה הקודמת- אני יודעת שהעבודה היא שלי ובאחריותי ואף אחד לא יעשה אותה במקומי ועם כל הקושי (והוא גדול מאד) אני באמת מנסה להוריד את המחסומים ולהיות כמה שיותר בטיפול, אבל אני לא מרגישה שמשהו בכלל קורה, כי אני שם מתאמצת ומתאמצת והיא גם שם אבל כמעט ולא אומרת מילה. אני מרגישה שיותר מידי אחריות מוטלת עלי בטיפול הזה ושאין באמת את המישהו הזה שאמור להיות שם יחד איתי, שיוביל אותי. האם אני אמורה להוביל את הטיפול? אני מביאה את הקשיים שלי ומשם אני צריכה שהיא תאיר את עיניי, תפתח לי את המחשבה, תנסה לרדת לעומק הדברים, תנסה להגיע יחד איתי למשמעות של הדברים וגם לראות איך אפשר להתייחס לדברים בצורה שונה כי אני לא מצליחה לעשות את זה לבד. אבל אולי אני טועה אולי אני צריכה להגיע לדברים האלה בכוחות עצמי? אם כן, אז למה בעצם אני צריכה אותה? ניסיתי כל כך הרבה שנים לעשות את זה לבד ונראה לי שלא הצלחתי וגם עכשיו אני לא מרגישה שאני מצליחה. למה היא לא אומרת לי כמעט כלום?? זאת גישה מסויימת בטיפול? תודה.

זו 'סתם' ההיא שנעלמה?זו את?