-

יש זרע, יש פריחה, יש נבילה וקמילה, ויש מיתה, ואז הדור הבא של ורדים תופס את מקומו. לדעתי, אדם איננו חי חיים מלאים באמת אלא אם הוא חש באופן כולשהו, עמוק-עמוק בעצמותיו, את קיומו של מקצב החיים הנצחי הזה, את ההופעה ואת ההסתלקות הקבועות האלה שבהן היחיד הוא רק חוליה בשרשרת. בשבילי זוהי מחשבה מרוממת-רוח, ולא מחשבה מייאשת. זה מוליך אל משהו מעבר לאינדיווידואליות הפרטית שלי, אל משהו הרבה יותר כולל והרבה יותר מתמיד. מן האני הקטן שלי הפשוט והרגיל, שלא היה קיים כאן בימיו של אפלטון ולא יהיה קיים כאן בעוד אלף שנים כאשר יהיה אפלטון אחר, או אולי כאשר לא יהיה כלום. מי יודע? מדוע אני צריך להיות כאן, ומדוע הייתי צריך להתקיים כאן? לא הייתי צריך ולא אהיה צריך. וזה אינו מטריד אותי.

שלום לך, המחשבה שאתה מתאר נכונה היא, וגם ההבנה שיש להיות מודע אל העובדות הללו נכונה. אבל הדברים תלויים גם במידה, מהי המידה בה עסוקים במחשבה זו. בעיניי ככל שהיא מעסיקה לעיתים קרובות יותר כך הקושי לחוות הנאה מהחיים עולה. לבסוף, המסקנה שהגעת אליה לפיה לא היית צריך להיות כאן ולא תהיה צריך נראית, למרות שלדבריך אינה מטרידה אותך, כמסקנה הגוררת איתה ייאוש וחוסר טעם. ובוודאי מתעלמת מהפריחה של הורד עליו דיברת. דרור