אני לא יודעת

אם אני יכולה להמשיך להיות חזקה.להתמודד עם המציאות הזאת שממשיכה לפרק.אפילו שיש כל כך הרבה בלאגן ,ועכשיו יותר מתמיד צריכה כן להתמודד כי אף אחד לא יתמודד עבורי. המטפלת אומרת שזה לא הבלאגן שלי, ולכן רצוי להתרחק, אבל זה בלאגן של אמא שלי, ואני לא יכולה להתעלם מזה,מרגישה חוסר אונים ,וקשה לעמוד מן הצד ולראות את האדם ההכי יקר לי בעולם במצב כזה... קשה התחושה של לרצות לעזור יותר אבל לצערי אי אפשר... כואב לי.רע.אני פשוט לא יודעת איך לתרגם את כל התחושות האלה לך. סליחה שיצא לי מבולבל ,אני בעצמי מבולבלת. אני שונאת את עצמי. רוצה לא להיות יותר... מצטערת. חן

שלום חן, חשבתי פתאום, בעקבות הדברים שלך, על כל האמהות שליווינו כאן בשנה האחרונה, דרך בנותיהן הדואגות. כמה כאב, דאגה, חרדה, אבל גם אהבה, רוך ותקווה, נספגו במילים האלה, שנשלחו את חלל הפורום, מבקשות נחמה וכוח. אין חוסר אונים גדול יותר, מללוות אדם אהוב שנאבק בהתמודדות מטלטלת, כשאין ביכולתנו לעזור. כל שנותר לנו לעשות הוא להזכיר את אהבתנו, ולהישאר זמינים רגשית. נסי לשמוח במה שאפשר, ולשמור על עצמך בתוך המהומה. שולחת הרבה בריאות ותקווה לטוב ליאת