נמאס לי שחרור לחץ

מהבעל המעפן שלי.... אני נשואה שנה סטודנטית אני גרה אצל הוריי בזמן לימודים וחוזרת סופי שבוע בת 20+ בעלי 35+ אביו חולה אלצהיימר ואנו גרים איתם. לבעלי כואב הבטן מידי פעם(די הרבה) והוא נהיה חולה לעיתים קרובות...לוקח תרופות כלשהן...עשה בדיקות לפני כשנתיים וחצי לא גילו כלום...לא רוצה לחזור על הבדיקות...."כי מה זה יעזור"..סיפר לי שהייתה לו חברה לפנייי שאיתה גם היה שוכב היא בגילו....מה לעשות הבנים קצת חופשיים אצלנו....מאז שהתחתנו יחסי מין שואפים לאפס כמעט...ואני כמעט צריכה לבכות לו שישכב איתי...לא רק שאין לי בטחון עצמי ליזום סקס....גם אני חושדת שהוא עדיין מאוהב באותה אישה (למרות שאין כ"כ הוכחות) אביו מטריף לכולנו את המוח יש לו עובדת זרה אך אלוהים ישמור שום דבר לא עוזר...לא רוצים שיתאשפז בבית אבות...כי מרחמים עליו....לנו אין אפשרות להשכיר דירה....גם כשאנו יוצאים לצימר או משהו בעלי בקושי יוזם סקס רק אחרי 5 שעות בערך....אני משתדלת לטפח את עצמי ושיהיה לי מצב רוח טוב....לא עוזר כלום....יש לו חשק אולי פעם ב3 חודשים....הוא גם לא טיפוס שמדבר הרבה....ממש משעמם לי איתוו....אני גם בסוג של טראומה מהמעבר לכפר החדש שלו...שואלת עצמי אם זה בכלל שווה בשבילו...? והשאלה הכי קשה:איך עשיתי טעות טיפשית והתחתנתי איתו....? אם אפרד ממנו אצטרך להיות לבד כל חיי ואני מאוד צעירה....(אני מוסלימית)...ואם אשאר איתו אגמור בבית משוגעים כי ממש רע לי איתו.....אני איתו לרוב בסופי שבוע ומשתגעת ומתחרפנת מרגישה נחנקת...כאבים בחזה ומה לא? אני מנסה לעודד ולתמוך בו...זה לא משפר את המצב...לכאורה התחתן איתי מרצון....

נדיה (בוניטה?) שלום, את כותבת כאן כבר זמן רב, מביאה בפנינו שוב ושוב את ייאושך, שבאמת ובתמים נוגע ללבי. אני מבינה שבעלך מסרב לשתף פעולה, וממשיך בהימנעות שלו ממך. לצערי, איני מכירה לעומק את מנהגי הדת המוסלמית, ולמרות שמדובר בתרבות שמרנית, ידוע לי שגם גירושין הם עניין שהולך ורווח, ומה שהיה 'הס מלהזכיר' פעם, כבר אינו כך. גם אם יהיו מחירים זמניים להחלטה שלך להיפרד, בעיני הם עדיפים על פני חיים של שבי, בהם את הופכת לחפץ נעזב, שצרכיו ורצונותיו נרמסים, כבר בגיל 20. במקומך הייתי מנסה לבסס סוג של תמיכה בקרב בני משפחתך, ולקבל את ההחלטות יחד איתם. אם תהיה לך תמיכה מבית, תוכלי לפעול מתוך נחישות. כרגע את נמצאת במצב בו כל החלטה נראית קשה מנשוא. לכן, אני מעודדת אותך (שוב!) לפנות לקבל סיוע נפשי (אולי עדיף מפסיכולוגית אישה), ולשקול ברצינות צעדים אמיצים שישיבו לך אתץ חירותך. זכרי שאת צעירה מאד, ועדיין אין לכם ילדים. זה הרע במיעוטו. אשמח לשמוע מה החלטת לעשות ליאת