בין שינה לשינה

אורנה, רק רציתי לומר לך שלום (סוג של נפנוף קרוסלות כנראה..) היום הקרוסלה שלי האטה קצת את סיבובה. הרכנתי ראש בעונג.. השבוע זו ציפייה ללא מתח- היא כאן. עוד רגע תשב לידי. לרגע (או ל-50 דקות) המושב שלי קפץ קצת והאט, כשפגש ביד שלה, מחזיקה בו ובי. התכוונתי לספר לה היום כל מיני דברים, הבאתי איתי כמה דברים שרציתי להראות לה, אבל כמו בפגישות טובות באמת- דיברנו על כל מה שתכננתי לספר לה רק מאוחר הרבה יותר.. קצת התפלאתי שעל זה דיברנו, לא סיפרתי לה על זה אף פעם וזה מאוד מאוד הביך אותי.. לא יודעת בעצם איך הגענו דווקא לשם ואיך זה ככה נשלף ממני.. דיברתי על זה במילים כלליות מאוד, כי היה לי לא נוח. היה לי קשה ומוזר. מאוד לא נוח.. הצלחתי כמה פעמים להתרחק משם וקצת להרים את הראש, אבל באופן שמאוד הפתיע אותי היא החזירה אותי לשם כל פעם מחדש בנחישות. הייתה נחושה להבין על מה אני מדברת וביקשה שאשתמש במילים קצת פחות כלליות.. לא הרפתה. איזה אומץ יש לה.. לא לגמרי פירטתי, אבל אני חושבת שהיא הבינה. נדמה לי שהפתעתי אותה. שזה לא משהו שהיא ציפתה לשמוע ממני.. לא יודעת מה אני מרגישה ביחס לזה שהיא אולי מופתעת, שהיא לא ציפתה לזה. גם אני הופתעתי שדיברנו על זה. היה קצת עמוס היום.. אורנה, אני גמורה מעייפות.. ולא התעוררתי לפני כל כך הרבה זמן (קצת מביך להודות). שנת בוקר, שנת אחר צהריים ושנת לילה.. קצת מוגזם, את חושבת? לפעמים נדמה לי שאם לא היה לי גוף אולי לא הייתי יודעת שאני בכלל מרגישה. את יודעת, אורנה, היה לי מוזר שבתוך שיחה כזאת מצאתי את עצמי מחייכת בזמן שהיא חשבה ובחרה לה מילים. לא יכולתי שלא לחשוב: "כמה היא יפה..כמה התגעגעתי אליה..". כמעט התפתתי לקטוע את הפוגות החשיבה שלה ולספר לה כמה היא יפה (התאפקתי). ניסיתי להטמיע בתוכי את תווי פניה, את קמטי החיוך הקטנים, את הבעות עיניה.. נגעתי בידיה בחום וחיבה בדמיון.. היה מפתיע המעבר הזה מכאן לשם מכאן לשם; מכמיהה, געגוע וחיוך חולמני של "את כאן" למילים שלה, שנכנסו עמוק פנימה וקצת דקרו. אולי בכל זאת מגיעה לי שנת אחר צהריים..? לילך שהתגעגעה קצת גם אלייך... נ.ב., אין כאן ממש שאלה, אני יודעת. פשוט רציתי לדבר קצת במילים כתובות.. נ.ב.2- הצבעונים ששתלתי לה על אדן החלון התחילו היום לבצבץ מהאדמה! מרגש נורא :-) (היא משקה בלי שאני מזכירה לה.. מחממת את ליבי, שהיא דואגת כך לפקעות-תקוות הצבעוניות שלי, שהטמנתי איתה באדמה) נ.ב. 2וחצי- איזה מזל שיש לי אותה... מחייכת לעצמי:-)..

לילך יקירתי, את בוודאי ישנה... אבל כשתקראי - אני רוצה שתתני לעצמך ליטוף על הכתף, על החמימות הזו השופעת ממך. פלא שהפקעות-תקוות מבצבצות להן? המשיכי לחייך לעצמך, ופעם אולי תאמרי לה מדוע את מחייכת כשהיא בוחרת מילים, ושיהיה נעים... בחמימות, אורנה

אורנה יקירה, אני ערה :-) רק לומר לך תודה רבה.. את חמימה לא קטנה בעצמך ;-) "חמימות שופעת" ... נעימות לי מאוד המילים האלה, ממך.. לא רגילה לשמוע אותן ביחס לעצמי.. הן מאפשרות לי לחבב בי רכות וחמימות.. מדהים שמילים, בין אנשים וירטואלים אחד לשני, יכולות בכל זאת לשנות משהו. לגעת ולאפשר למשהו חדש לנבוט, גם אם הוא קטן. הלוואי שאני באמת חמימה :-) (אני לא באמת יודעת) כמה קשה לספר דברים חדשים בפעם הראשונה... אבל אני מניחה שכל דבר נאמר פעם בפעם הראשונה. יהיה בסדר.. הפקעות כבר מתחילות לצמוח.. (ואולי גם אני) ליל מנוחה לילך.