צריכה עזרה

הי אני הייתי מטופלת בערך חצי שנה אצל פסיכולוגית מדהימה בטיפול התנהגותי קוגנטיבי (לא פסיכולוגית פרטית) במשך הטיפול הרגשתי מצויין, וכשהחלטנו לסיים את הטיפול, הסכמתי.. הרגשתי שאני באמת בסדר. הבעיה היא שאחרי הטיפול התחלתי לחשוש מאוד לא להסתדר בלעדיה... והיו לי כמה התקפי חרדה בגלל הפחד הזה, וחזרתי כמעט לאותו מצב. רק שהפעם, בשונה מבהתחלה, אני מאוד פסימית לגבי המצב שלי, כי אם אחרי טיפול אני ממשיכה עם ההתנהגות שלי אני מרגישה שהסוף שלי קרוב. שהמצב שלי גדול אפילו על פסיכולוגים. כועסת על עצמי מאוד מאוד שהגעתי לזה. צלצלתי לפסיכולוגית ואמרתי לה שאני מרגישה שאני לא אסתדר בלעדיה בכלל, קבענו עוד פגישה בשבוע הבא והיא אמרה שהיא תדריך אותי איך להסתדר לבד וכו'... אני אוכל איי פעם להסתדר בעצמי? או שהתלות הזו תלווה אותי לנצח? אני מרגישה שאני בודדה בעולם שלי, מועדת לנפילות ודיכאונות, ואיתה הכל נעלם. כי היא יודעת, היא מבינה, היא תומכת, היא פשוט שם, מחזיקה אותי. יש לבעיה שלי פיתרון? אני מרגישה ממש על הסף.

שלום רב, ניתן להבין מדבריך שההחלטה על סיום הטיפול הייתה ביוזמת המטפלת, כשאת "הסכמת" לכך מתוך הבנה שהושגו היעדים הטיפוליים. בדר"כ, טיפול קוגניטיבי-התנהגותי מציב כבר בתחילתו יעדים ברי השגה, וכשאלה הושגו, אפשר להיפרד. העבודה הטיפולית נעשית על הסימפטום, ופחות מתייחסת לקשר שבין המטפל למטופל. לעיתים קרובות, ללא קשר לאוריינטציה הטיפולית שננקטה, בסמוך לפרידה או מעט לאחריה, תיתכן רגרסיה זמנית, שעלולה להבהיל את המטופל (ואת המטפל) ולגרום לו לחשוש שהכל היה לשווא. עפ"י רוב מדובר בתגובה זמנית לפרידה, שחולפת כשהמצב מתייצב. ממש כמו אותה דוגמא ישנה של הילד על האופניים, רגע אחרי שאבא הפסיק לרוץ לצידו. הוא מבוהל, מתנדנד קצת, לפעמים אפילו נופל, אבל הוא כבר יכול לבד. אין בכל האמור לעיל כדי לשלול אפשרות של המשך טיפול, איתה או עם מטפל/ת אחר/ת, שיתמקד בהיבטים אחרים בעולם הפנימי שלך. אחרי הכל, חצי שנה זה לא כל כך הרבה זמן כשמדברים על טיפול נפשי. בהצלחה ליאת