שוב אני

אוף אורנה.. יש ימים שלא להגיד כלום מתיש יותר מלהגיד משהו חזרתי מותשת ומאוכזבת קצת שהיה לי כל כך הרבה מה לספר ולא הצלחתי כלום. סוג של בהייה פנימית זה היה. ודווקא היום, לראשונה מזה חודשים ארוכים, רציתי לנסות ולשוב לצייר אצלה. אבל זה לא הצליח לי. זה לא הולך לי אף פעם. אני בוהה בדף, אומרת לעצמי שאנשים אחרים וודאי ישר מציירים, או שמצליחים להתנהל בביטחון סביב זה ופשוט ליצור, ואז אני מנסה לדחוף את עצמי בכוח לא לבהות ולתכנן ולחשוב יותר מדיי אלא פשוט לצייר. אבל אני לא יודעת פשוט לצייר, אני יודעת לבהות בדף עד שהוא מתמלא בדמיון בצורות וצבעים ואז לנסות לצייר ממה שראיתי. אבל כשהיא מסתכלת מהצד, ואני מטרטרת לעצמי ש"נו כבר! נו כבר! נו כבר תציירי!"..זה פשוט לא מצליח. היום ראיתי כבר את שורת הברושים בחושך, שהגיחה בדמיון מהדף הלבן, ואפילו ידעתי למה היא שם, אבל כרגיל- החלק הכי קשה אצלי זה לגרום ליד לזוז. היד שלי ביישנית כל כך..היא מתביישת להשאיר סימנים על הדף, להשאיר סימנים שאי אפשר למחוק אחר כך. זה לא כמו צלילים שנעלמים מהר- הציור עומד שם מולך. מצביע לעברך באצבעות נחרצות שמסרבות להעלם. "נו כבר, יד, אל תפחדי כל כך", ניסיתי להגיד לביישנית שלי, אבל היא מרפה את ידיי, היד שלי, את ידיי ואת רוחי. אני פשוט לא מצליחה. זה בסך הכל לצייר, אני אומרת לעצמי, זה לא סיפור גדול, למה כל כך קשה לי?.. אבל אם זה היה קורה רק בציור.. אלף שיחות אני מקיימת בתוכי לפני כל דבר קטן (היא קוראת לזה "בית משפט פנימי"), והקטגור שלי כל כך משכנע שחוץ מלראות שורות ברושים בדמיון, ועוד אלף ואחד דברים בדמיון, שום דבר כמעט לא מקבל ביטוי ממשי. הכל קורה אצלי בדמיון. זה יכול לקחת לי שנה להוציא משהו פשוט אל הפועל. איך כולם מצליחים להתנהל ללא היסוס סביבי? מאיפה התעוזה הזאת..? אני מחייכת לעצמי, פלא שאני נופלת לישון?.. מעייף נורא הקשקוש הזה.. אורנה, כשיהיו לי ילדים, ביום מן הימים, הם לא ישמעו ממני פעם אחת "שלא תעיז".. רק "תעיז! תעיז! תעיז!" זה כל כך חשוב... להעיז... אבל בנתיים היד הביישנית עוד נותנת את הטון.. פטפטתי מדיי? אולי אלך עכשיו. שיהיה לך ערב נעים, אורנה יקרה, עם שפם-סוכר מצחיק ואורות-חנוכה מרקדים. גם פנימה :-) לילך

לילך יקירה, נוגע לליבי בית המשפט הפנימי שלך, את מי הוא ממהר כל-כך לשפוט, ולמה.... באמת אי אפשר לצייר כך, להיות יצירתית, לחלום, להיות ספונטנית, להחליט החלטות קטנות כגדולות. הייתי רוצה לומר לך: לשחרר, אבל זה בערך כמו להורות למישהו להיות ספונטני, עכשיו... במקום זאת, אציע להתבונן בחוויה הפנימית שלך, כפי שהיא, מבלי לעשות לגביה דבר. רק להתבונן, אבל באמת רק להתבונן - לא לשפוט, לא למיין, לא לגרש מחשבות מסויימות - לא פשוט אבל מאוד מועיל. אם תרצי, נוכל לחשוב עוד. בינתיים, לילה טוב מאוד, אורנה

אורנה, תודה על תשובה חמימה וקרובה.. לא מוצאת מילים מתאימות..אבל נגעת בי מאוד. להתבונן זה קשה, אבל אני אנסה שיהיה לך סוף שבוע חמים ונעים, לילך