הקמת קיבוץ לצעירים וצעירות שעברו התעללות

שלום לד''ר אורנה ראובן - מגריל . לפני כחודשיים הראו בטלוויזיה על כך שלראשונה בישראל הוקם קיבוץ ייחודי לצעירים וצעירות עים פיגור שכלי . אני שמחתי בשבילם , אבל גם קצת כעסתי , מדוע אני ( ושכמותי ) שהייתי ( ולצערי עודני ) ילדה מוכה- חיילת מוכה - אישה מוכה ( היום אני גרושה ) , '' נופלת בין הכיסאות '' , נאלצת עכשיו לחזור ולגור עים שני הוריי החולים , בעוד שהם ממשיכים לנצל אותי ולהתעלל בי ( כסף לדירה שכורה אין לי , החבר שלי שגם הוא היה ילד חרדי מוכה ובבגרותו חזר בשאלה כדי לברוח מהסבל , גר עכשיו בדירה שכורה ויש לו כבר צרות עים שכנה בעייתית שממררת לכל הדיירים את החיים ) . היום אני כבר בת 37 ( על סף 38 ) , דומני שכאשר יהיה כבר קיבוץ לצעירים שעברו התעללויות , אהיה כבר בת 50... ( ואז כבר עדיף להיכנס לבית אבות )

שלום אורנה, הודעתך מעוררת עצב ומחשבות. אני מבינה שאת מרגישה מאוד מיואשת, חסרת סיכוי... אני מבינה גם שיש משהו מושך ומרגיע ברעיון הקיבוץ בו חיים אנשים שחולקים אותו כאב, אותה טרגדיה. אני הייתי מנסה לקחת מזה את רעיון השותפות, ומפתחת אותו הלאה - גם ללא קיבוץ. למשל, מה דעתך לנסות להקים קבוצת עזרה-עצמית של אנשים שעברו פגיעה דומה לשלך? חשבי על זה קצת, ואולי נוכל לגלגל את זה הלאה באמצעות תגובות שתקבלי. חזקי ואמצי, אורנה