ליאת

היי ליאת, אני לא יודעת בדיוק איך להתחיל..לא מצליחה לסדר את המילים,כמו שכלום לא מסתדר לי במחשבות.. ואני יכולה לכתוב אלף מילים,למלא את הדף, ועדיין-שום מילה לא תתאר את ההרגשה.. לא חושבת שיש מילים שיכולות בכלל לתאר... את יודעת מה בא לי לעשות עכשיו,ללכת למקום כזה שאין בו אנשים,ולצרוח: די. לצרוח עד שייגמר הקול,עד שאני אגמר.. רשמתי קודם הודעה ארוכה מאד,ומחקתי.. כאן על הדף אני יכולה למחוק. למחוק תחושות,רגשות,מחשבות, אבל כמה שאמחק שוב ושוב,זה ייעשה משהו?זה יעזור?זה לא... זה לא יעשה שום דבר..והבלאגן יישאר.. עוד מנסה לעכל את מה שקרה.. חברה שלי.אכזבתי אותה,והיא.... כועסת עליי,לא מדברת איתי עכשיו,האמת שבצדק,היא מאוכזבת, וכן ,יש לה סיבה לכעוס,מותר לה.. אפשר לעשות רשימה ארוכה של סיבות למה לוותר על חברה טובה שלך,אבל הסיבה שבגללה היא כועסת עליי לא מתאימה לרשימה הזאת.. היא בתקופה לא פשוטה מכל הבחינות,ואני...לא שם בשבילה..לא כי אני לא רוצה... פשוט כי אין לי את הכוחות הדרושים,האנרגיות..אבל היא כל כך בלב שלי...תמיד.. באמת שרציתי...והעיקר הכוונה ,לא? לא... מסתבר שלא.. זה לא באמת חשוב שהיא בלב שלי ? שאני חושבת עליה? כל זה לא חשוב? והאם פאשלה אחת יכולה למחוק חודשים ושנים של חברות עמוקה? הבטחתי לה משהו,אבל לבסוף זה לא הסתדר.... והיא נפגעה,התאכזבה,כעסה,מה עשיתי? למה אני כזאת מטומטמת,למה אני תמיד חייבת להיות כזאת מטומטמת? תגידי למה ליאת? היא כועסת כי הבטחתי לה,וחוץ מזה,לאורך כל התקופה לא מספיק עודדתי,הייתי,עזרתי,ואני מרגישה אשמה,הייתי עסוקה בעצמי,העדפתי דברים אחרים על פניה,והיא כנראה הרגישה את זה... אבל היא לא יודעת כמה אני אוהבת אותה.. הבטחתי לה...אבל כן, כולי מילים ריקות וכוונות,בלי מעשים,בלי צעדים. מילים.הבטחות.מחשבות.וכלום לא קורה... מילים...אני לא עמדתי מאחוריהן אפילו, אני לא מספיק חזקה כרגע בתקופה הזו,אין לי את הכוחות,וברגע שבו יהיו לי את הכוחות,אני אוכל להיות שם יותר בשבילה.. כואב לי שחברה שלי מטילה ספק בכך,וחבר שלי יודע את כל הסיפור והוא בצד שלה... הוא מבין אותה יותר מאשר אותי... אני שחקנית...היא לא יודעת שאני בטיפול ושרע לי כל כך,לא כי אני לא סומכת עליה,אני כן... והיא מדהימה... אבל יש דברים שאני לא מספרת לה,היא רואה אותי תמיד במצב רוח טוב,אני שחקנית,כבר אמרתי,היא לא יודעת שבתוכי אני בולעת את הדמעות עם הכאב,ועוד כל מיני דברים.. המטפלת אמרה לי, לחשוב עליי,לעשות מה שטוב לי .המטפלת שלי מכירה אותי יותר טוב מכל אחד, היא כל כך מכירה אותי שהיא אפילו יודעת מה אני הולכת להגיד,עוד לפניי... המטפלת שלי חשבה שחברתי תבין "אולי היא תכעס קצת,אבל בסוף היא תבין"....והיא לא... והאמת שעכשיו אני כועסת על חברתי,גם אני נפגעתי... מרגישה שלא מבינים אותי,ואיך אפשר להבין אותי אם אני לא מספרת לה כלום. לפעמים אני רואה את החברויות כאן בפורום,ואני חושבת כמה זה מדהים שיש לי חברות כאלה, אבל מה זה חברות?? אני לא יודעת... יש לי עוד 3 חברות טובות ,מקסימות, ואני לא מאמינה שהן יוותרו עליי,ככה...(אלא אם כן הנבואה תגשים את עצמה...) כמו שלא האמנתי שהיא תוותר עליי...אבל הנה,קורה... אוי,זה בכלל לא שאלה...רציתי את דעתך... סליחה שיצא לי כזה ארוך... ומבולבל.. מצטערת בקשר לשבוע שעבר.. מצטערת אם הרגשת שאני באה אלייך בטענות שלא ענית... כן,שכחתי.. החוקים.... תודה לך שאת כאן,תודה על ההקשבה,העידוד,העזרה ,עלייך.. ת=ו=ד=ה, חן

שלום חן, אחת הסיבות השכיחות למריבות וקונפליקטים היא תקשורת לקויה. את חוזרת ואומרת כמה חברתך חשובה ויקרה לך, ומניחה שגם היא יודעת זאת. לפעמים נדמה לנו שהאחרים יכולים לקרוא את מחשבותינו וכוונותינו, ואנו מתפלאים כשהם מבינים את ההפך. לכן, אם חברתך חשובה לך, נסי לדבר איתה בגילוי לב, ולשתף אותה בקשיים שמנעו ממך לעמוד בהבטחתך. מעבר לכך, כאנשים מבוגרים עלינו להביא בחשבון שיהיו אנשים שיכעסו עלינו - בצדק או שלא בצדק - ואין צורך להתפתל מדי. מערכת יחסים עמוקה ויציבה יכולה לשרוד גם משברים חולפים. מקווה שתצליחי לשקם את הקשר, ויותר מכך - את מצב רוחך. בהצלחה ליאת

היי שוב ליאת, תודה על תגובתך. יש התפתחויות ורציתי לשתף אותך,אם אפשר.. מחר אלך לדבר איתה. הבנתי שמאוד חשוב לה שאבוא,אמנם לא דיברתי איתה ישירות,אלא דרך חבר קרוב של שתינו,שיודע מכל הסיפור והוא דיבר איתנו,בעצם הוא הציע שניפגש ונדבר. הייתי רוצה להיות מסוגלת לדבר איתה בגילוי לב, אבל לא חושבת שאצליח לעשות זאת, וזה לא שאיני סומכת עליה,אני כן... אבל... אני פשוט לא אוהבת להגיד לחברות שלי שרע לי. אם הייתי אומרת לה שהסיבה שאכזבתי אותה שלא עמדתי בהבטחתי היא "שרע לי",ואני בתקופה לא טובה,וכו' כמו שאני מכירה אותה,היא היתה אומרת "בשביל מה יש חברים?" והיא היתה תוהה איך לא סיפרתי לה וכו'.. אולי מבושה,או חשש להראות חלשה, או חשש שירחמו עליי, מעדיפה לשמור לעצמי את התחושות הקשות ובלבד שזה לא יקרה. מצד אחד אני מרגישה אשמה הרי זה לא תירוץ להתנהג כך וכך וכך כי רע לי, ומצד שני אני מאשימה את כל העולם ותוהה איך לא מבינים גם אותי.תחושות כאלה משאירות אותי בהרגשה קשה. אני רוצה להאמין שאני אצליח להשתנות במובן הזה.. :-( חן