זה הקצה של הקצה

חסר לי / אבד... תחושה שאני מוגנת, במקום בטוח, חמים, שקט, מכיל ואוהד. חיה ונושמת תחושה של מותקפת (מכל החזיתות, כל הוויה התפרשה כמתקפה עוינת). נמנעת ומצומצמת, נמנעת מלדבר או להגיב,,,פוחדת, המעט שיש באנרגיה משומרת ומגוננת ומתגוננת, רק לשרוד. יש לי אפילו בחילה כשאני חושבת להגיב, הולכת צעד אחורה, להעלם, רק לא לחשוש מהתקפה או מתחושה עוינת. לא מסוגלת לעשות הפרדה ממה שהיה. לא מסוגלת להתנתק מזה.

שלום כרמית, אני מתייחסת לשתי הודעותייך: גם זו שלמטה וגם זו שכאן. ההודעות שאת כותבת מבטאות תחושות יאוש עזות. אני חושבת שזה טבעי לחוש מיואשת וחרדה שלא תצליחי. ההתמודדויות שלקחת על עצמך הן מאתגרות, ולכן מעוררות חרדה, אבל מוקדם מדי להחליט שאינך יכולה. עכשיו הזמן לנסות, לקבל תמיכה מסביבתך, להתאמץ ולנסות שוב. כשם שנכון לתת לעצמך צ'אנס עם אורך נשימה, כך אני ממליצה לעשות גם לגבי הטיפול. טבעי שתחושי מתוחה וביקורתית כלפי המטפלת, טבעי שתרצי לסגת מכל מגע. נסי לחכות קצת. מחזיקה אצבעות, אורנה