מחשבות ..

מחשבות.. של רגע.. לפתע ריקנות ממלאה את ליבי. לפתע העצב כבר אינו מהווה תכלית. לפתע כלום לא נראה כבעל משמעות אמיתית. לפתע הכל בהגדרה מעוותת נראה לי הזוי. לפתע אין מילים מספיק "יפות" לתאר את הזוועה שעברתי. לפתע אין לילות מספיק ארוכים להכיל את שספגתי. לפתע אין איש מבעד למראה האישית שלי. לפתע אין איש שיצליח שוב להושיט את ידו בתמימות שגרתית. לפתע אין בוקר, הכל נראה אותו דבר. לפתע אין אותי יש רק אותו מעליי ! .. לרגע נדמה שעברתי שלב שאני במקום רחוק ממה שקרה לי אז .. ואז שוב זה נעלם לי חזרה. ואני מרגישה חסומה בפני העולם. מרגישה חסומה בפני כל דבר, כל סיטואציה שיכולה לעורר אותי לשם. כל הזכרונות המודחקים על אבא שלי ..עולים ..והם כבר לא בגדר חלומות .. זוהי מציאות דרור ..זו מציאות איומה עבורי , אבא שלי , הדבר הכי יקר שלי , שאני ככ אוהבת , פגע בי מינית .. וזה הזוי .. ככ לא מסתדר ועכשיו , כבר לא מצליחה לבכות , כבר לא מתאזנת, כבר לא נמשכת לשם ולכאן. כבר לא ישנה כמו שצריך בלילות, פוחדת להרגיש בחושך את ידיו המאיימות. כן..הכל תיאור, מטאפורה, פשוט ..יום אחד ארוך. הכל הזוי מן הבדידות שנגזרת עליי לחיות , לפתע אין כוח ואין רצון, אין מי שידחוף, שיבין , שיחשוש. אין מי שיחבק כשלי ככ רע, כי גם מי שהכי חשוב לי לא מצליח להכיל את מה שבאמת לי קרה .. וגם מי שיודע מה שעובר עליי .. אני מרחיקה , כי מפחדת מכאב לב נוסף .. מפחדת שוב להפגע.!!!! ועכשיו יש לי הזדמנות לחיות מחדש, ממש עכשיו לשנות מחשבה. אבל כל כך קשה לי לפתע לבד . אני כבר לא מתיימרת להיות גיבורה. אפילו רוצה להישבר,לא אכפת לי להראות חלשה, כן אני יודעת ..שאני מתנהגת כמו ילדה קטנה , אז ..נכון שאני כבר אישה .. אבל כרגע פוחדת להבין כי אני לעצמי את הגבולות מציבה. כי אני לעצמי את הייסורים והאשמה עושה. כי אני לעצמי ואין איש שם שיסביר לי אחרת, שיצליח לגעת עכשיו בכאב הנוראי הזה .. שנמצא בליבי, ונהיה כל כך קר. עליות וירידות לא מוסברות, כך חיי בוחרים להיות . מודעת לאשמה, למידת האחריות, מודעת למחשבה שתשאיר אותי שם, אבודה בחלל שלי עם עצמי . מודעת לבעיה אך ללא פתרון , כי בכל פעם שנדמה שהצלחתי.. אני שוב נופלת אל התהום. אז איך דרור .. איך ממשיכים לגעת בכאב ..??? איך נוגעים בסוד כזה אפל?? איך חולקים צער עם אהוב ליבי .. שאת כאבי לא יכול להכיל ? איך פונים לחבר או חברה ? האם יש דבר כזה אמיתי בכלל??? איך מתבוננים לאחר..בעיניים ..אחרי שהוא כבר יודע את אשר עברתי?? כל כך הרבה שאלות ללא מענה, כל כך הרבה חששות ללא עשייה. כל כך הרבה מחשבות דרור .. שבטח שיעמם אותך ..ממזמן. ואני ..רק רוצה לומר .. מצטערת... אבל ככ עצובה , הטיפולים קשים , העומס עצום , ואני רק קורסת, וקורסת וקורסת .. חייה מטיפול לטיפול לפחות כל השבועות האחרונים .. ואני מפחדת .. מפחדת מכל מה שעולה .. מפחדת מעצמי .. פשוט מפחדת .. שרית

שלום שרית, דרור יוכל לקרוא את דברייך הנוגעים ללב ביום ראשון. בינתיים, מכאן, אני שולחת לך תקווה להקלה, וביטחון שתמצאי את הדרך לחיות עם הזכרונות ולצמוח קדימה, לעבר החיים. לילה טוב, אורנה