תסמונת פיטר פן

אני בדכאון *אמיתי* מרגע שמלאו לי שלושים. אני לא מצליחה להשלים עם ההתבגרות לקראת הזקנה, אני בת 34.5 הלב כבד כמו אשה זקנה ואילו הראש עדיין של ילדה. לא רוצה להתבגר... לא הספקתי לנצל את הנעורים, ולעשות כיף ושטויות. לא יכולה כל כך הרבה זמן להשאר "עצמאית", לבד, ללא הגנה של הורים. רוצה לחזור להיות ילדה, קטנה, ללא דאגות קיומיות, כספיות. רוצה את הקלות, הקלילות, החופש, הריחות והטעמים של הילדות, מוסיקה של שנות ה-80 שיעצרו את הרגע, והזמן יקפא מלכת. רואה את כל הבנות היום בנות ה- 18 ומקנאה. הן כל כך, חיות, בעניינים של המבוגרים, מספיקות הרבה, עושות מה שבראש שלהן- יודעות היום יותר משאנו ידענו, על שהן מרכז היקום, צובעות שערן בצבעים שונים ומשונים, לא משתייכות לשום צו אופנה, בעצם הם המציאו אופנה משלהם. לאן הצלחה בקרב הבנים, גם 'הגדולים' שבניהם...שיכולים להתאים לי אבל מעדיפים את הרעננות שבגילן. לא יעזור שאני ניראית טוב, אני כבר זקנה, מתחילים לראות את הגיל, נסיון החיים, המשברים עלי. לא רוצה להמשיך עוד ולגדול, כל יומלדת זה דכאון. פיטר פן רוצה

שלום לך, אני חושב שאת מזהה נכון מה קורה לך. את מרגישה שהחמצת משהו. שיש לך חסכים מגיל ההתבגרות, תחושה שאת רוצה לחזור ולהיות ילדה שלא צריכה לדאוג ורק להרגיש מרכז העולם. מנגד, הגיל, המציאות היומיומית גורמים לך להרגיש שמאוחר מדי, שמה שחסר לא יושלם לעולם והתוצאה מהפער הזה הוא הדכאון עליו את מדברת. המלצתי היא כניסה לטיפול, ניסיון לעבד את תחושות החסך שיש בך, וניסיון למצוא דרך בה תוכלי לפשר בין המשאלות שלך, הפנטזיות, לדרישות המציאות היומיומית. זה לא קל אבל בהחלט אפשרי. דרור

אני חשבתי שאת החצאים מפסיקים לספור היכן שהוא בגיל העשרה..... השאיפה לחירות אישית היא מוטיב חשוב בנפש האנושית הצורך להגשים את עצמך אינו רק להגשים את הציפיות של החברה ממך, למרות שכדאי לפעמים לאזן, כי גם להשגים כלכליים/חברתיים יש ערך אבל תחושת ההגשמה באה דווקא מאותם דברים שנחשבים פחות בחברה כמומ ביטוי אישי, גילוי העולם (הגאוגרפי והאנושי) ועוד אבל קשה לי להבין מה מפריע לבחורה בת 34.5, ולעניין זה גם בת 54.3 או כל גיל אחר להחליט שהיא פורצת את המסגרות שכובלות אותה, ולהתחיל לחיות!!