...

אוף! :-( אני כל כך כועסת... אבל זה לא כעס, זה תסכול ועצבים! למה אני כמו שאני? בא לי לשבור דברים ולהרוס.. האגרופים קפוצים באופן קבוע והלסת נעולה.. ושום דבר לא ישתנה. אני ארגע וזה יעבור לי ו..אוף.. זאת לא ממש הודעה שראוי לפרסם כאן, כי לא כתוב בה שום דבר. אבל אני כל כך כועסת... גגגרררר לא יודעת אפילו על מה! עליי! שצריך כבר לגדול! שאי אפשר ככה- להתחבא לתמיד.. הגנות מפני דברים של פעם, הפכו להיות הרגל שהוא כבר כל כך אני.. דרכי התמודדות שפעם התגאיתי בהן, פתאום מכעיסות אותי כל כך, שככה צמצמתי את עצמי, שככה הסתפקתי, השבתתי רצונות, שככה כיביתי את עצמי. הרגלתי את עצמי לכבות כשבלתי נסבל היה ליזום, להביע עניין, להתקרב.. אוף! :-( אני כבר לא יודעת אחרת, זה כבר כל כך טבוע בי.. מכעיס ומתסכל! וכל כך התרגלתי להסתיר עלבון ורצון, ולהתרחק מסיטואציות שעשויות לזמן דחייה.. כלואה בבית (אוף! צרות של עשירים! בכיינית!) לעשות כאילו שזה לא ממש משנה לי- כך או כך, זה היינו הך.. (אבל זה לא! ואני לא יודעת כבר איך מודים בזה בלי להלקות את עצמי ולשבור לעצמי את העצמות בדרך.. והאפשרות להודות בזה בפני מישהו מביאה אותי לרתיחה!להיראות.. אוחח.. על הפנים אני! ולמה תמיד הכל בתוך סוגריים?! אוף...!!) בא לי לכסח לעצמי את הצורה!! להראות לי מה זה! קצת פורקן לתסכול הזה לא יכולה לסבול שיראו שאני ככה.. (שאני כל כך...) "מה שלומך, לילך?" "הכל בסדר :-)), תודה:-), ואצלך?" :-) בכתיבה זה נראה גרוע מבאמת.. הנה, כבר נרגע לי ושוב מחייכים והכל בסדר. באמת בסדר. :-) (לעזאזל)

אוי לילך לילך, אני בוחרת לקדם בברכה את נחשולון הזעם הקטן שזקף את גוו בראשית דברייך, מתוך תקווה ש(כמו במבוך) הוא יזוז מהנתיב המכוון אליך פנימה, ויגיע אל יעדו הטבעי עם מה שפחות אבידות בגוף וברכוש :-) אני דווקא אוהבת סוגריים. שלך ליאת

אל דאגה, יצאתי מזה ללא פגע, וגם לבית שלום :-) מיד כשסיימתי לכתוב זה עבר נפלאות הכתיבה... אולי אעבור לנהל את חיי בכתב ואוותר על כל היתר... (וכאן אני מוסיפה חיוך עקום) אני ממש בדרך הנכונה (עוד אחד כזה) (אמרת שאת אוהבת סוגריים, אז אני עושה כמיטב יכולתי) חוץ מזה, לא יאמן איך ברגע הפורום צבעוני שוב..."ממש כמו בראשונה" אני טורפת ברעבתנות את ההודעות הכחולות שלך! מחכה כבר שנעבור דף ושוב הן תהיינה כחולות מהתחלה :-)) כן, כן, זה מגוחך קצת..אז מה.. אסתכן בתגובות נאצה ואומר שחסרת על באמת, גברת קוסם שלומיאל יקרה שולחת מילים חמות שמביך לרשום, לילך :-)

לילך יקירתי, מכירה גם מכירה את התחושה הזאת. כאילו יש תגובה אוטומטית שעובדת בלי לשאול אותך אם את בכלל מוכנה לזה עכשיו, אם יש לך משהו להגיד בעניין ואולי באל לך להתנהג אחרת לשם שינוי בפעם הזאת. היא, התגובה, פשוט פועלת, כי ככה, כי ככה היא רגילה וככה זה היה תמיד. זה מאוד מתסכל, אני יודעת... כאילו מישהו אחר מפעיל בשבילך את התגובות וההבעות והשפת גוף.... אבל יש בזה גם נקודה של אור, את יודעת? כי עכשיו את מודעת לכך שזה מה שאת עושה, ואת יודעת למה את עושה את זה. זה עדיין לא מסלק את הבעיה, אבל אני מבטיחה לך שעם הזמן את תראי את זה יותר ויותר וגם יגיע רגע שתראי בזמן אמת שזה מה שאת עושה, ואז...אולי... יהיה לך גם אומץ להגיד שעכשיו *את* מחליטה, ולא האוטומט שלך. זה לא קל, אבל זה אפשרי. זה יהפוך להיות *בשליטה* שלך עם הזמן. ואל תכסחי לעצמך את הצורה בבקשה... כי אז מי יכתוב לנו כל כך יפה כאן? שלך

העלת בי חיוך :-) תודה רבה.. על מילים חמות וחכמות.. את צודקת. זה פשוט יקח קצת זמן עד שאצליח, ועל הדרך יש גם כעס ותסכול ו'נמאס' אחד גדול.. אני חושבת שזו השנה הכי כועסת שהייתה לי.. ואולי זה לטובה.. ברירת המחדל שלי הייתה תמיד בושה. כעס זה יותר מגניב :-) קצת יותר "כמו כולם" ולפעמים זה דווקא טוב.. רוצה להיות יותר אקטיבית, וכעס זה יותר בכיוון מבושה.. רק חבל שזה סוחט כל כך.. כנראה שאצטרך להתאמן עוד בכעס הזה, עד שיצא לי טוב.. או לפרק לעצמי את צורה על ה"שיצא לי טוב" הזה העקשן.. יהיה בסדר :-) היום כבר טוב יותר.. תודה! לילך. (לא מצליחה לגלות מי את.. מסכימה לתת רמז?)

כן, אני יודעת שזה יום שבת ולא יענו לי יותר טוב ככה. אני מרגישה צורך להזיק לעצמי, להעניש את עצמי, על הניסיון .. לא להזיק גופנית, אל דאגה. להתגדר חזק בדפוסים ישנים ונוקשים, לעשות לעצמי דווקא ולקצר לעצמי את החבל. זה נשמע נקי ומסודר, אבל זה כרוך בהרבה הלקאה ואלימות פנימית. שונאת לכתוב ככה! בא לי פעם אחת לכתוב עם אלף אותיות בתוך כל מילה, לא להרים את האצבע מהאאאאאלף. ככה! כדי להפגין משהו. לתת ביטוי חיצוני למשהו, לא חשוב כמה הוא טפשי ועלוב. ופעם אחת לכתוב עם אלף סימני קריאה ואלף סימני שאלה, למרות שאני יכולה גם לא. להפגין איזה משהו. אבל תמיד יוצא לי מונוטוני, מסודר, נקי. (שוב רסיסי זעם ניתזים לי בבפנים). ומה יקרה בפגישה הבאה? גועש בי משהו, ובאותה נשימה אני צינית כלפי זה ומבטלת את זה ומרגישה שאני סתם עושה כאילו כי אני צריכה תשומת לב, וכמה זה נלעג מצידי וכמה זה מעורר חיוך עליי. אני פשוט לא יודעת לדבר. לא יודעת לחבר את המילים להבעות הפנים המתאימות, לגובה ועוצמת הקול הנכונים, לטון המתאים. הכל בנפרד. וכשכן יוצא לי "טוב" אני מיד מרגישה שעשיתי כאילו, שזה היה מתוכנן ומבויים ושזה גלוי כמה זה כך. ששוב עשיתי מעצמי צחוק. מרוב שיש מה ואין מה לספר, אשב מול הגברת שלי ואחייך. כי ככה אני רגילה. כי בסוף הכל מתאזן לי לחיוך. ואז תבוא נעיצת סכין נוספת, על שאני כזאת. או יותר גרוע- טפיחה על השכם על שהצלחתי לשמור הכל פנימה- כי ככה זה חזק. איזה יופי שהצלחת. "חזק" אני ב??זה לי, ששוב נפלתי למלכודת ה"חזק".. אני מגוחכת. אז ככה אני רוצה- הצלפות ונעיצות. כי ככה מגיע לי על שסמכתי. אני רוצה להרחיק את עצמי ולהתבדל ולהיות לגמרי לבד. (העיניים נפערות בפחד מטורף מהלבד "ההוא", אבל אז מגיעה הצלפה נוספת וחריקת שיניים ובזה זה נגמר! שקט!). דוחסת את עצמי בחזרה לכלוב ההוא, העיניים רושפות-פחד והפה מחייך, הלב כבד והיד מצליפה. ביזארית קצת היום. ככה זה בימי שבת- עשיתם בשכל שסגרתם את הפורום..