אורנה :-)

מאז שנכנסתי לקרוא מתוך חקירה וחיפוש שלי, בכל מיני מצבים נפשים, דכאונות, חרדות, הפרעות...דרך פורומים, דרך מאמרים פסיכאטרים וכו... אני מוכרחה להודות, שנהיה לי כבד יותר. טווח החשיבה הדפרסיבית, המיואשת, חסרת התקווה העמיקה והתרחבה, מה שמעכב ומאריך את הסבל. אני נוכחתי לגלות ואולי בעצם גם לא הבנתי נכון...שהפסיכאטריה 'המדע', נותן תוקף לתחזיות, ולנבואות. כלומר: אם דכאון למשל, אורך יותר משנה ולא חולף מעצמו (כפי שקורה בהרבה מצבים), אזי הדכאון יהא כרוני לכל החיים. 2. אם אדם נוטה לדכאונות, אז למעשה ניתן בעצם כבר לראות את 'העתיד', שלא משנה מה קורה במציאות חייו בפועל, הוא יטה לדכאונות מפעם לפעם עד סוף חיו. מן נבואה שחיבת להגשים עצמה לבסוף, ללא קשר להשפעות או מאמצים שיבואו. אני חושבת שזה מאוד מייאש, וגורם לאדם בכלל לא לרצות לשנות, להשתפר ולשפר. האם זה עד כדי כך דטרמיניסטי? נבואה שמגשימה עצמה? שיהיה לך המשך שבוע נעים כרמית

שלום כרמית, אבחנות פסיכיאטריות מנסות לתפוס את המאפיינים המרכזיים של הפרעות נפשיות. אבחנה היא מעצם הגדרתה הכללה מבוססת על ידע שנצבר ומחקר, ותפקיד המאבחן הוא לבדוק בזהירות וברגישות הראוייה היכן ממוקם האדם העומד בפניו. כלומר, באיזו מידה תמונת הסימפטומים של האדם הספציפי הזה תואמת להכללה. כל אדם שעוסק באבחון ובטיפול יודע שאנשים הם תמיד הרבה יותר מורכבים ומעניינים מהאבחנה שלהם... והרשות תמיד נתונה! בהצלחה בחיפוש הזכות האישית שלך לא להתאים לאבחנה, אורנה