עייפות מהטיפול

התעייפתי. אני עייפה מהטיפול, עייפה מהמרדף אחרי עצמי. עייפה מלנסות לגלות חלקים בי, עייפה מלגלות מה יש שם בתוך השק הכל כך כבד שרובץ לי על הגב. עייפה. שלוש שנים. עם השגים אני מודה, אפילו גדולים ומשמעותיים ובכל זאת רחוקה להיות במקום מספק. מה שמדאיג אותי הוא שאני לא נעשית צעירה מיום ליום והנושאים של הפרק רלוונטים לגילי (למשל זוגיות, משפחה). עלתה לי המחשבה שאולי אני לא צריכה לנבור בתוך השק. אולי יש דברים שאני לא אדע אף פעם ואולי הגיע הזמן שאני אלמד לחיות עם זה. אולי הההבנה שיש דברים שפשוט צריך להניח להם, שלא נועדו להחשף היא זזאת שתשחרר אותי. אולי כדי להשתחרר אני צריכה לשחרר.

שלום דנה, את נוגעת בשאלה מעניינת בנוגע למיקומו של הטיפול ביחס לאירועי חיים שוטפים. האם ה'חיטוט' הפסיכולוגי בנבכי הנשמה כובל אותנו או דווקא מצמיח ומאפשר. אני נוטה להאמין שהטיפול אינו מטיל עלינו כבלים או עיכובים, והראייה היא שחווית שינויים והישגים בשלוש השנים האחרונות, למרות, ואולי אפילו בזכות, הטיפול. יחד עם זאת, גם טיפול טוב יכול להגיע לרוויה ומיצוי. את לבדך תוכלי להחליט האם הגעת לנקודה זו. לתחושתי, אם משא כבד עדיין מעיק על גבך, יש טעם רב לשיקול דעת זהיר במיוחד. אמנם לא כל שק קשור חייב להיפתח, אך יש באמירה הזו כדי לייצג גם את ההתנגדות והחרדה שמעורר המפגש עם תכנים קשים. מקווה שתחליטי נכון, ושתזכי ליהנות מפירות ההחלטה, לכאן או לכאן. חג שמח ושבת שלום ליאת