..

עוד מעט טיפול. הבטן מתהפכת לפני..קשה לי לעצור בפנים את הדמעות. בכי זה חולשה. ואסור פה להיות חלשה.. מוצאת את עצמי נשברת.לא מצליחה לצאת מהבועה הזאת,למה היא לא מתפוצצת, לא מצליחה לזרוק הכל ממני והלאה,וזה שוב בפנים,וזה כואב ומכאיב,כמה אפשר לכאוב? כמה אפשר לעבור ואולי זאת אשמתי.כמו שאני תמיד מוצאת את עצמי אשמה. הכאב נובע מתוכי, ורק מתוכי אני אוכל לשים לזה סוף, הלוואי וזה היה פשוט .אני לא עומדת בזה יותר, מנסה(באמת באמת מנסה) להיכנס פנימה למקום עמוק שבו נמצאת התקווה.כי יש בי כזאת. יש בי שמחה. ויש בי אופטימיות. לא מוצאת אותם עכשיו. רוצה להאמין ש"יהיה בסדר" אבל המשפט הזה נשמע לי כמו בדיחה. המטפלת לא אמרה לי ,אבל אני מרגישה שהיא חושבת שיש משהו בי שמביא להכשלה עצמית, למצבים לא בריאים, לרחמים עצמיים ,לרגשות אשמה. מפחדת לשלוח את ההודעה הזאת, מפחדת לאכזב ,שונאת להיות במצב הזה אני לא יודעת למה אני כותבת בכלל,כאילו שמילים יכולות לתאר, כאילו שמישהו יכול להבין נמאס לי להילחם .אני רוצה להניח את הכלים. ולנוח. אני רק רוצה לנוח...

חן שלום, את מניחה שבכי זה חולשה, מניחה שבטיפול אסור להיות חלשים. האם את יודעת מאיפוא הנחות היסוד הללו. האם את יכולה לתת למטפלת שלך לראות את החולשה, להכיר בה, וביחד איתך לצאת לדרך לחיפוש התקווה והשינוי? אמרת שהיא רומזת לכך שזו הכשלה עצמית, האם את חושבת כך? ואם כן אז למה? מה מניע אותך להכשיל את עצמך? כשקראתי את דברייך, הרגשתי לצד הכאב שלך גם את התחושה שאין תקווה, והשאלות הללו עלו בי. דרור