חפירת יתר

ליאת, למה לפעמים רופא מנתח ישקול להשאיר רסיס או קליע בתוך גופו של מטופל על מנת לא לגרום נזק בתהליך ההוצאה,בעוד שבפסיכולוגיה אוהבים לנבור לא רק בזבל,אלא גם במיץ של הזבל? האם זה מועיל לשאול שאלות כמו-"באילו כינויים בדיוק כינו אותך?" האם המטרה היא לבחון עד כמה המטופל רגיש לנושא ע"י המידה שהוא יתעצבן? איך זה מועיל בדיוק לתחושת הריפוי וההרמוניה הנפשית?

בשיטות אחדות בפסיכולוגיה לפעמים לא רק שכן משאירים לך את הרסיס בפנים אלא שמלמדים אותך שגם אם תרצה להוציא אותו החוצה לא תוכל והוא יישאר חלק שבתוכך. בלי לבדוק קצת בפנים קשה לזהות שיש קליע וגם את מיקומו כי אין צילומי רנטגן. ולמה בשיטות מסוימות בודקים? כי אם האוביקט הזר גורם לבעיות כדאי לזהות איפה הוא יושב בשביל לנסות לרפא נגיד את המוגלה שמסביב על ידי זיהוי המקור. אבל אף אחד לא מכריח לנהוג בדרך הזו אם למרות עדינותה היא נראית למישהו חודרנית ומזיקה מידי.

גורמת לכך שענף ברפואה מפצל את האדם לגורמים יש רופא יד ויש רופא אוזן יש רופא ציפורן ויש רופא לברגים של המוח ויש רופאים שתפקידם להוציא לך את המיעיים ולפרוש אותם על שולחן הניתוחים כדי שיוכלו לחבר אותך בחזרה, בתקווה שתצא "מתוקן" אם זה לא יעזור, אז כמו במוסך, תצטרך לשלם על עוד טיפולים זוהי התוצאה של ההתמקצעות

שלום גיל, אני מסכימה מאד עם ההבחנה בין מקרים בהם הוצאת הקליע חיונית (כדי למנוע, למשל, זיהומים או כאבים כרוניים) לבין מקרים בהם שליפתו עלולה לפגוע אנושות באברים רגישים סמוכים. לפעמים אין ברירה אלא להגיע למיץ של הזבל, ולפעמים באמת לא חייבים. כך או כך, העבודה הכירורגית חייבת שתעשה בידיים אמונות של איש טוב ורגיש, שיידע להבחין בצורך השעה ויעשה הכל - אבל הכל - כדי שהחולה יישאר חי ובריא. שים לב שלא אמרתי כלום על כאב, שכמעט תמיד הוא חלק מהדיל. הרבה הרבה בריאות ליאת