יש משהו שאני יכולה לעשות בקשר למצבי הקריטי ?

אני ניסיתי להתאבד כמה פעמים ולצערי או לטובתי לא הצלחתי ,לא יודעת למה , אולי התכנון לא נכון ?! אולי עדיין נשאר סבל לסבול ?! אולי... ואולי ...???!!!? גם כן ,אני פשוט עדיין חושבת ומדמיינת את עצמי מתאבדת , מרגישה שהמוות רודף אותי בכל מקום – לא מפחדת מהמוות עצמו אלה מחפשת אותו בכל מקום אפשרי ובאיזה זמן- העיקר לשים קץ "לחיים" , אלא החיים מה הם שווים ??? מה ערכם ? בשביל מה לחיות ? -*- אז כך , לפני כשלוש שנים היה הניסיון הראשון בהתאבדות : הלכתי לשכנה שלי כדי לקחת ממנה אופטלגין אבל הכוונה שלי "לקחת" כדורים אחרים ( אני לא זוכרת את שמם אבל מה שהבנתי שאם השכנה תשכח לקחת כדור אחד היא תצא בכבישים בקיצור תשתגע ) ולכן בלעתי ארבעה כדורים ואחרי כמה דקות התעלפתי עם בעיות בנשימה , לחץ דם ירד ... בקיצור אושפזתי בטיפול נמרץ כמה ימים ואח"כ בכירורגיה - בהתחלה חשבו הרופאים שנסיתי להתאבד אבל אני שוללתי את זה ואמרתי שאני לקחתי רק שני כדורים נגד כאבים , הם הזמינו פסיכיאטר שאמר שכנראה היא צודקת ואין שום בעיה או מחשבה להתאבדות . -*- ונסיון אחר זה היה אחרי הנסיון הראשון בכמה חודשים , חשבתי על תאונת דרכים קטלנית ביום גשום (לפחות שלא יגידו שהתאבדתי) בקיצור נסעתי ישר במקום לעשות סיבוב חד ואז הנה אני בתוך האוטו שלי מתגלגלים יחד יותר מעשרה מטרים , ולמרות כל זה יצאתי מזה בשלום ובחקירה התאונה נגרמה בגלל מזג אוויר וכביש רטוב ... והרבה הרבה ניסיונות שניסיתי ועד עכשיו לא הצלחתי .ואפילו לא מיואשת מזה מחפשת ומחפשת דרכים שונות ואולי אצליח בזה !!! אוקי , אז כך , אני יודעת שההמלצה שלך תהיה שצריך לפגוש פסיכיאטר בדחיפות או אפילו נראה לי שצריך אישפוז מידי ופגישות עם מומחיים ולספר להם את האמת ולקחת תרופות ו- ... וו-... , בזה אתה צודק , אבל אני לא יכולה לעמוד בזה , תאמין לי שאני מעדיפה למות ולא להיות שם ולא לקחת שום תרופה – ולפעמים אני כן חושבת על זה ואזזזזז אני מתעצבנת ומזרזת את המחשבות להתאבדות . וחוץ מזה אני פגשתי לא מעט פסיכיאטריים ופסיכולוגים במחלקה ( כמעט כל אישפוז בבה"ח הרופאים מזמינים פסיכיאטר – כי שם אני נמצאת בדיכאון , חדר רוב הזמן חשוך , מעט דיבור , לא אוכלת , לא זזה מהמטה ,לא משטפת פעולה עם הצוות , ... וכשנפגשת עם הפסיכיאטר הכל משתנה , הכל ההפך ממה שעושה – שוחחת איתו ומחייכת וכולי תקווה ואימון באולהים , אופטימית , כמה אני נותנת ערך לחיים והמחלה שלי היא תקופה קצרה ותעבור , ... בקיצור שקרים וזיוף עד אין סוף . אז בו אסכם את זה כך : איך הפסיכיאטרים לא מזהים אם בנהאדם שיושב ומדבר איתם לא משקר למרות שהוא כן נמצא בדיכאון ובמצוקה ? מה קצת שקר וחיוך מוחקים הכל !!! אני לצערי אושפזתי בכמה מחלקות שונות ואפילו ב"ח שונים , וכן נפגשתי עם פסיכיאטרים , אבל כולם כתבו בדוחות שהחולה נורמלית לחלוטין , בחורה סבלינית , חזקה , אופטימית , היא לומדת באונ' , מוצלחת בחיים , ... וגם כן היה כתוב שהיא לא נראה לי שהיא סובלת מדיכאון או חרדה , דווקה היא מודעת למצבה ומתמודדת עם זה ... אז יש משהו שאני יכולה לעשות בקשר למצבי הקריטי ? או עדיף לחפש דרך נוספת לחיים שלי ? ותודה מראש

האם את מאמינה בחיים שלאחר המוות כגון גיהנום וגן עדן? את באמת מאמינה שיש אנשים שנולדו יפים ועשירים יותר ואנשים מכוערים וענים וזה הצדק שיש בעולם?אין תמורה למעשים טובים ומעשי עוול שאנשים עושים??

רק שאלה קטנה לינדה: איך זה קשור???

שלום לך, את אומרת שניסית להתאבד לראשונה לפני שלוש שנים. אבל לא ברור מה הוביל אותך לזה אז. את גם מדברת על אשפוזים שונים במחלקות בשל מחלה, ואני תוהה האם יש קשר בין השניים. בכל מקרה נראה שאת יודעת מה את צריכה, שאת צריכה עזרה, אבל את גם מאוד חוששת ממנה. חוששת להיות מאושפזת לקחת כדורים. אולי בגלל הפחד לאבד שליטה על עצמך, אולי מסיבות אחרות. בכל מקרה חשוב לך מאוד שיצליחו לראות את הכאב שלך, גם כשאת מסתירה. כאילו את אומרת לא באמת אכפת להם אם הם לא רואים מתחת למסכת השמחה. יכול להיות שלפעמים זה נכון, אבל אולי גם את מצליחה להסתיר את זה יותר מדי טוב, והשאלה היא למה להסתיר כל כך? את צודקת, חוות דעתי המקצועית היא שתפגשי איש מקצוע לטיפול, אבל הפעם ממקום האומר שקשה לו. מאותו רגע ייתכן ותשובי ללבוש את המסכה לפעמים. והמטפל לא ימנע את זה ממך, אלא יאפשר לך בזמנך ועם התקדמות הטיפול להרגיש בטוחה יותר ולחשוף יותר ויותר מעצמך. גם אם הוא יעודד אותך להשתמש בתרופות, עדיין זה יהיה נתון לשיקול דעתך. אבל, ואת זה חשוב לי לומר, תרופות לא גורמות לאובדן שליטה, הן לא גורמות לשיפור חד במצב הרוח, אבל הן כן מקילות על הכאב ומאפשרות עבודה טיפולית יעילה יותר. דרור

בהתחלה תודה על תשובתך המהירה , באמת זה מה שצפיתי ממך פחות או יותר , אבל האם אתה חושב שאני כןיכולה לעמוד בזה ? האם יש אומץ להוצי מפי מילה אחת על זה,לא משנה למי (אבל לא נורא לי) ? ניסיתי הרבה אבל לא הצלחתי! תמיד יש משהו שעוצר אותי ומיד נדלק אור ירוק לשקר . אני יודעת שאין לי בעיה לשוחח עם אדם מסוים(מכירה או לא מכירה אותו) שעות ארוכות על כל דבר לא משנה מה אבל לא על עצמי , ואם אני אדבר על עצמי אז מיד אשקר . ובכל אופן , לא נורה אני יודעת שנסית לעזור ... החיים כך, לא !!! ומיכיוון שאתה תוהה שאם יש קשר בין האישפוזים הרבים ובין מצבי , אז התשובה היא כך: לפעמים כן ולפעמים לא ,ז"א פעם עברתי ניתוח לריסוק אבנים על הכליה ופעם דלקת תוספתן אבל גם כן פעם שבכתי שמן רותח על גופי העליון ... אז לא נורה , ותודה

אובדנית יקרה סליחה שאני מכנה אותך כך, אבל זה מה שעולה מתאורך מצד אחד את מתפקדת, לומדת, פעילה, אבל הכל מסכה, לטענתך את מזדהה רק עם הדכאונית שבך, ואת מדברת רק בשמה מה יש ל"אחרת" לומר??? האם היא באמת רק מסיכה??? האם לא ייתכן שאת רוב הזמן כן שמחה ולא רק מעמידה פנים, אלא שמחשבות הריקנות והחוסר טעם משתלטות??? למה את חוששת מטיפול?? האם זה פחד מחשיפה אישית?? האם זה חוסר אמון??? למה את מצפה מהמטפל, אם את בכלל רוצה טיפול. אולי אם יש בך את הכוחות לתפקד היטב גם בדיכאון יש לך גם כוחות לצאת מהבלבול??? שנה טובה!!!