שאלה לליאת

שלום רב, אני סטודנט בן 24.צברתי לאורך הזמן דחיות רבות מדי מצד בחורות שרציתי,ובעקבות זאת הרגשתי כי הדימוי העצמי שלי נפגע.התחלתי לפני חצי שנה בטיפול דינמי.תכופות אני שואל את עצמי אם הייתי צריך לפנות לאימון אישי,מכיוון שמידת הפרגון והאמונה בענייני הזוגיות שאני מקבל בטיפול נראית לי בינונית למדי,ואני מרגיש בחיסרון.כאשר שאלתי בפורום "זוגיות,חברה ותעסוקה" על הסיבה להבדל בין טיפוח הציפיות בטיפול לבין טיפוח הציפיות באימון ניתנה לי התשובה המלומדת הבאה: "כל הפסיכולוגים, ללא יוצא מהכלל, הינם בעלי תואר שני, ומכאן משתמע, ללא פשרות, שהם מיומנים בגישות מדעיות שמחיבות להסתמך על עובדות, תאוריות מקובלות, ונתונים עדכניים ככל האפשר. התאוריה של 'העלאת ציפיות', (ששמה המדעי: הציפיה מגשימה את עצמה) מבוססת על ידיעה מפורטת של הפרט (או כל אחד מקבוצה), והפוטנציאל הגלום בו/בם, לאור מחקרים ואומדנים מדעיים. הגישה אינה מזמינה דיבורים בעלמא והפרחת סיסמאות או הבטחת אשליות. המאמן המצוי הינו בעל השכלה של כמה חודשים, ערב או שניים בשבוע, במקרה הטוב. הם לומדים פרקים יישומיים בתחום מדעי ההתנהגות, ובד"כ ניזונים ממטען גבוה של ביטחון עצמי." התשובה מבריקה,ללא ספק.תארי לעצמך שהייתי בוחר במסלול של אימון אישי.אז עוד היו מפריחים שם באוזניי ססמאות בעלמא,כגון: "אם תאמין בעצמך,אולי תשיג גם את הבחורה הכי שווה באוניברסיטה,למה לא?", אך המאמן הכסיל הלא-מלומד הזה כלל אינו יודע שטענתו לא הוכחה מבחינה מדעית,ושהיא אינה עולה בקנה אחד עם התיאוריות המדעיות המקובלות.ויש לציין כי החמור מכל הוא שהיא מטפחת אצלי ציפיות להישגים שהם,רחמנא ליצלן,מעבר לאומדנים והמחקרים המדעיים העדכניים ביותר! אז מדוע בכל זאת אני תוהה אם הטיפול הפסיכולוגי היה הבחירה הנכונה עבורי? אולי עם קצת פחות פלצנות מדעית כפי שהיא משתקפת בתשובה שקיבלתי בפורום האחר,אבל עם קצת יותר אמונה,נחישות ותכנית פעולה מפורטת הייתי כבר משיג לעצמי בחורה יפה ומעניינת ומתמיד איתה בקשר? (ולא,לא בשביל טיפוח האגו.סתם יש לי טעם מוזר בנשים) הייתכן כדבר הזה או שזה טעון בדיקה מדעית?

שלום י' אני זוכרת אותך מפניותיך החוזרות, ונדמה לי שכבר 'דיברנו' בעבר. איני יודעת הרבה על אימון אישי ועל ההכשרה של המאמנים, אך אני יודעת שקיים באתר שלנו פורום בנושא אימון אישי, ואולי שם תקבל תשובה מלומדת יותר. אתה מבטא באופן נוגע ללב את הכמיהה שלך לקבל מבט מתפעל מהמטפל שלך, וכמיהה כזו נמצאת במידה זו או אחרת בכולנו. המטפל שלך אינו מספק את הצורך הזה, ובכך מציף אותו במלוא חריפותו ומאפשר התדיינות איתו, ואולי גם הבנה טובה יותר של הדפוסים ההוריים שחווית. אתה מחפש את 'ההורה הטוב' בדמותו של המאמן האישי, שאולי יוריש לך משהו מאותו "מטען גבוה של ביטחון עצמי". אני סבורה שדימוי עצמי הוא מהות חמקמקה, הנבנית בתהליך איטי וממושך, ולאו דווקא באמצעות מפץ סוגסטיבי. גם היכולת לקיים קשר קרוב ואינטימי עם נשים (יפות יותר או פחות) אינה פועל יוצא של נחישות או תכנית פעולה מפורטת. זוהי תפיסה פשטנית, טכנית, שאין לה ולא כלום עם הקרבה, הרוך, המחוייבות ההדדית, הוויתור, הקבלה והנתינה, המאפיינים קשר אמיתי. לא נותר לי אלא לקוות בשבילך שתצליח (בעזרת מטפל או מאמן או שניהם) ללמוד לקבל את עצמך על כל חלקיך, לממש את מטרותיך, ולחיות חיים מלאים ומספקים ככל האפשר. בברכה ליאת