הי

הי אורנה, חזרתי היום לטיפול. הרגשתי בפרפרים בבטן ומחנק בפנים אני לא יודעת למה התחושות האלה? התרגשות? בהתחלה כרגיל לא דיברתי אבל המטפלת שלי נתנה לי את הזמן ולאט לאט נפתחתי סיפרתי לה על הטיול שעשיתי במזרח ועוד דברים. יש בה משהו שמאוד מציק לי. אני לא אוהבת את החיוך שלה ואיך שהיא צוחקת. אני מרגישה קצת יותר טוב וחושבת שהגיע הזמן להפסיק את הטיפול אני לא רוצה להיפגע ממנה אולי באמת עדיף שאעזוב אותה שלא אקשר אליה מחדש שיש לי כוחות להתמודד עם הפרידה. אני מאוד תלותית בה בעקבות התעללויות בילדות שחוויתי מינית ופיזית אני לא מטופלת הרבה זמן ואין לי אמון בה אני לא גומרת לבדוק אותה. ומחכה לגלות שהיא ככל האנשים, שקרנים, נצלנים וכו.. מה אעשה? רוני

היי רוני, מאוד התחברתי למשפט וחצי האחרונים שלך - "אני לא גומרת לבדוק אותה. ומחכה לגלות שהיא ככל האנשים, שקרנים, נצלנים וכו..". גם אני ככה עם המטפלת שלי, גם אני עברתי חוויות ילדות קשות כמוך. גם אני מחכה לרגע שהיא תפגע בי ותנצל אותי, כמו שאני מכירה מפעם. גם אני בוחנת אותה שוב ושוב. אבל היא עוברת את המבחנים האלה שלי, ואנחנו מדברות על זה. וגם כשהיא טועה (והיא טועה, כי אנשים טועים...) אז אנחנו מדברות על זה, ואנחנו מתקנות ביחד. (ואם צריך, היא גם מבקשת סליחה...). יש להן, למטפלות, איזה קטע כזה של סבלנות, ורצון לתקן איתנו. הן הרי יודעות שכששברו לנו את האמון הכי בסיסי בקשרי הילדות הכי ראשוניים שלנו, זה מה שלמדנו וככה אנחנו מצפות שכל הקשרים שלנו ייראו. אני יודעת שבשבילי, הנכונות הזאת שלה להיבחן שוב ושוב, להוכיח לי שוב ושוב שהיא ראויה לאמון שלי (ואלה המילים שלה) זה מה שמאפשר את הקשר, ואת ביסוס האמון, לאט לאט, כל פעם קצת. וזה קשה. אני יודעת. הרצון הזה להשתחרר מהתלות בטיפול, במטפלת, כי תלות זה מפחיד. תלות זה חוסר אונים וציפייה מהאחר שידאג לנו, רק שבחוויה שלנו לא דאגו לנו. אני כל כך מבינה את הרצון לעזוב, במין תחושה פנימית שלבד זה בטוח יותר, ושהתרגלנו לדאוג לעצמנו, אז מי צריך את הטיפול הזה ואת כל מה שהוא מציף. אבל צריך את הטיפול הזה. צריך לתקן איכשהו את השבר הפנימי הזה, ואפשר לעשות את זה רק דרך קשר טיפולי טוב, קשר נקי מניצול ורמיסה שלנו, קשר שיאפשר להוציא החוצה את כל הכאב והפגיעה והגועל וכל אותם רגשות קשים שמרעילים אותנו מבפנים. והחלק הכי קשה אולי, הוא לא לברוח. להישאר שם, גם כשהאינסטינקטים הישנים צועקים לברוח. גם כשכואב כל כך ואין יותר מילים לדבר את מה שמרגישים. להישאר שם ולתת למבט החם, לחיוך, לקול השקט שלה לחבוש את הפצעים הפתוחים עדיין, גם אחרי כל כך הרבה שנים. תמשיכי לבדוק אותה, רוני. תדברי איתה על כל התחושות האלה שלך, על הציפיה שלך לניצול שלה אותך. תני לעצמך את ההזדמנות להחלים, תני לעצמך את ההזדמנות לחוות תלות בריאה, תלות שתאפשר לך לגדול ולהתפתח... מאחלת לך המון בהצלחה, (ואם בא לך לחזור ולעדכן איך הולך, אני קוראת כאן הרבה, ואשמח לשמוע) קרן

תודה על העידוד, הייתי שמחה להתכתב איתך לא בפורום הזה. החשיפה קשה עלי.. האם זה אפשרי מבחינתך? ואם כן יש לך הצעה כיצד? אני לא מעיזה לפרסם את המייל שלי... שוב תודה, רוני

שלום רוני, אני קוראת בין המילים שלך הרבה מאוד בהלה; שתיקשרי מחדש, שתחושי תלות, שתיאלצי להיפרד ממנה מעמדת חולשה. אני מבינה שאת אומרת לעצמך - עדיף לא להסתכן יותר מדי, עדיף להיפרד בזמן שלי ובתנאים שלי... (בסוגריים, אני רוצה להציע לך לחשוב כך על החיוך והצחוק שאינך אוהבת - הם כמו בלם שעוצר אותך מ'להתאהב' באמת, להתמסר באמת...). אני רוצה שתדעי שאין סיבה להיפרד כשמרגישים קצת יותר טוב. זה הזמן להמשיך לעבוד קשה על-מנת להרגיש מ-מ-ש טוב... וגם אין סיבה לחשוב שתצטרכי להיפרד שלא בזמן המתאים עבורך (נכון, פעמוני האזעקה של הסכנה מצלצלים בעוז, אבל בכל זאת...). מה תעשי? תרגישי את החרדה והבהלה והיאוש, ותמשיכי ללכת לשם ביחד איתם, ותדברי עליהם, ותקווי... מקווה מכאן, אורנה