בכי

שלום איבדתי את אמי לפני בערך שנה ומשהו. בכיתי המון בעת מחלתה, כשכאב לה, כשנפרדתי ממנה, וכשהתגעגתי אליה. היום, ועם טיפול, אני לא מצליחה לבכות, אפילו אם המטפלת מנסה בכל הדרכים, אני מתחמקת מהדמעות שלי ומונעת מהן לרדת. למה חשוב לי כל כך לחנוק את הבכי שלי? אפילו לבד, אני לא מרשה לעצמי לבכות? ואם זה קורה אני מוצאת משהו בכדי להסיח את דעתי!! אני לא מרשה לאף אחד להתקרב ולחבק אותי כשקשה לי, כי אני יודעת שזו רגע האמת שבה אני אתחיל לבכות . ואפילו בשיחות עם חברות שבהם אפשר לשפוך את הכל לפעמים, גם שם אני יודעת איך להתחמק. איך את מסבירה את העניין?

שלום שירה, יש אנשים שאינם מרגישים נוח עם ביטויים גלויים של רגש. הם נוטים להימנע ממצבים טעונים רגשות, ולהגן על עצמם באמצעות מנגנונים של בידוד והשטחה. המקור לנטייה הזו יכול להיות נעוץ אי שם בילדות המוקדמת (למשל כשההורה אינו מסוגל להכיל ביטויים רגשיים עוצמתיים, והוא כועס, מעניש או מתמוטט מולם). לעיתים מדובר בקושי לווסת ביטויי רגש, ובחרדה מפני "הצפה הרסנית" של העולם שסביבי. יתכן שתגובת הריחוק שלך מאנשים משקפת את החרדה מפני נטישה נוספת, שתפגע בך - שוב - באורח אנוש. אני מאחלת לך שתוכלי לצער, ושבסופו של דבר תרשי לעצמך להתנחם בקרבתם של האנשים הטובים שעל ידך. סוף שבוע נעים ליאת