ד"ר שלום

יש לי בעיה שאני רוצה להתגבר עליה ולא יודעת איך . אני בת 28 , עובדת כ- 3 שנים (מאז סיום התואר הראשון ) במשרד בעבודה מזכירותית ובגדול לא מאד מרוצה ממצבי המקצועי כיום . לפני התואר היו לי שאיפות להצליח במשהו ולעשות משהו משמעותי עם עצמי אבל אף פעם לא הייתי פושרית או אמביציוזית בצורנ חריגה (הייתי פעם באבחון מקצועי והפסיכולוג אמר לי שאני אחת שרוצה לעשות משהו משמעותי בחיים אבל רוצה כבר להיות שם ולדלג על הדרך והאמת שיש בזה משהו...) . העניין הוא שעם הזמן נכנסה לי מחשבה שהיא הרבה מעבר לעובדה שלא בא לי לעבור את הדרך הקשה , אני כל הזמן אומרת לעצמי למה להתאמץ , הרי הכל יגמר מתישהו , הכל הבל הבלים כמו שאומרים אז בשביל מה בכלל להשקיע . וכך עובר עוד יום וחודש ושנה ובראש שלי רצים דברים שהייתי רוצה לעשות , כמו ללמוד ניהול עסק ועוד רעיונות רבים שעולים בי אך בד בבד עולה המחשבה של מה הטעם בסוף כולם מתים... ייתכן שהחשיבה הזו התחזקה בעקבות ההתקרבות לדת שזה תהליך ארוך אצלי שמתרחש מגיל 17 . אבל גם לדתיים יש שאיפות ויש עשייה... אני לא יודעת איך לצאת מזה , זה גומר לי כל שביב מוטיבציה אפילו קטנה לעשות דברים ע"מ להתפתח . אני יודעת שאני מבוזבזת אבל לא יודעת כיצד לצאת מדפוס החשיבה הזה . מה עושים? בתודה מראש...

שלום שיר, את מתארת תחושת ייאוש שמרפה את ידייך. למול כל שאיפה שמתעוררת בך, את מציבה את האמת הבלתי ניתנת לעירעור שהכל זמני, ומוותרת... ובכל זאת, למרות שכולנו נמות, בני-אדם מתאהבים, מציבים מטרות, נאבקים על אידאלים, יולדים ילדים, מקווים לטוב... הקושי שלך לחוש כך יכול להעיד על נטייה דכאונית או חרדתית שכדאי לטפל בה בטיפול פסיכולוגי, ובכל מקרה כדאי שיהיה לך מקום לדבר בו על תחושותייך, ובהדרגה למצוא מחדש את התשוקה וההתלהבות. תחשבי על כך? בהצלחה בחיפוש הדרך, אורנה

ראשית תודה על ההתייחסות . אני אשקול שיחות עם איש מקצוע . האם ישנם צעדים פרקטיים שניתן לעשות מלבד שיחות או חומר קריאה שאפשר לקרוא שמתייחס למצב כזה? הייתי שמחה לחוש התלהבות ולשים בצד את החשיבה הזו .