חלימה בהקיץ

הי דרור, קראתי איזה ספר פסיכולוגי, והמחבר מדבר שם הרבה על דמיון לעומת פינטוז. הוא נותן הרבה דוגמאות אבל אני בכל זאת מבינה את ההבדל.. אתה חושב שתוכל להסביר קצת? הספר נקרא משחק ומציאות, משהו בסגנון, של ויניקוט. וקצת כדי להסביר: חלקים הולכים וגדלים מהיום אני משקיעה בלא לעשות כלום. לשבת ולדמיין סיפורים לא הגיוניים ולשקוע בזה. אני יכולה לעשות את זה במשך כל היום אם לא היו מפריעים לי. גם בבית וגם לא בבית. השבוע אני עושה את זה מלא וזה מזכיר לי תקופות מפעם מזמן, שהייתי עושה את זה הרבה מאוד. זה בסדר לפעמים, או שזה לא טוב תמיד..? הניתוק הזה מהעולם וההתכנסות? אני חושבת שאני מעדיפה להימנע מחברת אנשים כדי להמשיך בדמיון/פינטוז הזה.. זה טיבעי? למה אנשים עושים את זה? תודה

שלום לך, ההבדל בין דמיון לפינטוז כפי שוויניקוט מתייחס אליו, הוא שבעוד הראשון הוא מבחירה, דרך להעשיר, "לשחק" עם המציאות, תוך ידיעה כי זו לא המציאות, והנאה ממשחק זה, הרי שהשני הוא לרוב לא מודע, לא משפר את איכות חייו של האדם, הופך לדרך התמודדות עם העולם ולעיתים לתחליף לעולם, למציאות. מדברייך נשמע לי כי את נוטה להחליף את חברת האנשים בדמיון שלך. שם את מרגישה יותר בטוח. בין אם זה מבחירה ובין אם לא, נשמע שזה פוגע בך ובאיכות חייך וגורם לך להצטמצם יותר ויותר. את עושה זאת מסיבה לא ברורה עדיין. אבל לדעתי יש טעם לבדוק מדוע ולנסות להפוך את הסיבה למודעת, ולאפשר לך לדמיין אבל לא כתחליף למציאות ולאנשים. דרור