הביצה והתרנגולת

מה בא קודם, האמון או הפחד? הספירלה הטיפולית המפורסמת, גורסת שכל פעם נחזור לאותם נושאים, לאותן נקודות מהותיות, אבל כל פעם ממקום קצת אחר. כל פעם עם תובנות קצת אחרות, עם נקודות מבט שונות... וספירלות הרי יכולות להיות אינסופיות... האם זה בהכרח אומר שלעולם אני אתחבט בשאלות האמון, לעולם אני אפחד מלתת למטפלת להתקרב ואמשיך ואשחזר את התגובות שלי, אמנם קצת אחרת כל פעם, אבל במין מעגל חזרה אינסופי שכזה? האם זה לא סותר במשהו את מהות הטיפול? מה צריך לקרות (או מה אני צריכה לעשות) כדי שהפחד יפסיק, כדי שהתחושה הפנימית תשתנה מחשש מתמיד אל אמון ובטחון? האם זה בהכרח קשור אליה, או שזה משהו אצלי שתקוע? היא אומרת ספירלה, אני מרגישה מעגל ללא מוצא... וכמו שמישהי חכמה אמרה לי אתמול, 'זו עבודה קשה להיות מטופלת'... ומה שלומך, ליאת? נועם

נועם, לי נדמה שנגזר עלינו לנוע באופן תמידי בתוך המעגלים או הספירלות או השמונה (8), אלא אם כן נבחר להחליט אחרת. אם למשל, נשנה את המסלול בצורה החלטית ונמשוך עצמנו מתוך היקף המעגל אל עבר מרכזו, דרך הרדיוס... לא לגמרי להתפרע ולהפוך עורנו, זה עדיין קרוב להיקף המעגל, תמיד אפשר לחזור אליו, הוא ימשיך להסתובב לעד, אבל זה מין ניסיון שכזה למרוד קצת בדפוסים האוטומטים. או לחילופין, אפשר לבנות, בתוך המעגל הנצחי, מרובע, או משולש, ולהתחיל לשוטט קצת שם, אולי נמצא שם אפשרויות מפתיעות? סתם הגיגים שבאים לי תוך כדי שאני כותבת לך, אני עצמי לא בטוחה שזה רעיון כל כך טוב, או אפשרי, סתם נקודות למחשבה. שיהיה לנו טוב, א.

אבישג יקרה, שמחה ממש לראות אותך! מה שלומך? תגידי, (רק אם מתאים לך כמובן), לך יצא ככה למרוד במעגל? אני חושבת שהיו לי כמה נסיונות "גבורה" כאלה. אני מרגישה שבמידה כלשהי גם זה חלק מהלמידה. מין ניסוי וטעיה שכזה... אבל זה מרגיש לי כאילו זה היה יותר טעיה. אולי כי לא הייתי מוכנה, אולי כי ניסיתי למרוד בעצמי מוקדם מדי. אולי עוד לא היו לי מספיק כלים להתמודד, אולי לא היה שם מצע רך מספיק בשביל ההתרסקות. כי ככה זה הרגיש.. כאילו הוטחתי בחזרה למעגל, שומעת ברקע צחוק לועג לתמימות שלי. איך חשבתי שככה אני אוכל פשוט לשנות דברים. למה נראה לי שאני יכולה להפוך עיגול למשולש... קצת מרגיש כאילו משהו מושרש שם כל כך עמוק, ושזה בכלל לא בשליטתי. או שאולי פשוט עוד לא הגיע הזמן... יותר מדי שאלות פתוחות. למה זה לא יכול להיות כמו מבחן אמריקאי? תודה שאת פה איתי, נועם

שיחה על מעגלים וספירלות.. מותר לצרף את עצמי כצלע? :-) הצלע הראשונה במעגל! צריך להתקשר לגינס.. (לא הבירה, השיאים) רק קמתי (כמו שאולי ניכר..)- אז בנתיים רק בקצרה.. זו שאלה טובה, מה בא קודם..(וקשה) אני חושבת שכן. כן- זה תמיד ישוב וישתחזר.. נדמה לי שתמיד יגיע הרגע שהאמון שלי יפנה את תותחיו לא רק כלפי הפחד והריחוק וההגנות הישנות, אלא גם כלפי עצמו, ושוב אאלץ להתחיל מחדש. ויהיו תקופות של אמון מלא, (או שקט?..), או קירבה ואני ארגיש שנגאלתי, אבל תקופות אחרות יבואו ושוב אהיה מנותקת, זרה לעצמי, מרוחקת וספקנית. ארגיש שהתקופה הטובה, האחרת כל כך והמפתיעה, הייתה רק יציר הדמיון שלי ולא יותר. אבל אני גם חושבת שאולי אולי, אם מתמידים מספיק זמן ואם הצורך בשינוי עדיין חי ובועט שם למטה, ואם מספיק אמיצים לעצום/לפקוח עיניים לפעמים- אז בסיבוב הבא נהיה רמה קטנה מעל הסיבוב הקודם שלנו. עדיין הכל יפול לאותם דפוסים מרגיזים, אבל טיפטיפה אחרת. ממש טיפה. וכל פעם קצת יותר. בפעם הראשונה תחושות הקירבה הטובות יכו אותנו בהלם, בפעם השלישית נרגיש שמשהו פה מרגיש מוכר, ובפעם השביעית הספקן הקטן שבנו יציע בלחש שאולי-אולי אנחנו יכולים להיות גם רכים וחלשים ולא מפחדים לתת אמון. לאט לאט משהו חדש ירגיש כאילו הוא יושב עלינו יפה דווקא..בניגוד לכל הציפיות. ואז אולי שוב יבוא הספקן הגדול ויערבל ויפרק הכל. אבל לא באמת הכל..כי לא את הכל אפשר יהיה כבר לפרק.. ואולי אולי, באיזשהו שלב, יכולת חדשה תהפוך לתכונה. למשהו שהוא ממש שלנו. (אחח.. אחרית הימים :-) אני אולי תמיד אפחד קצת וכנראה שתמיד יקח לי זמן להאמין. כך נדמה לי עכשיו. אבל אולי מה שמשנה בסוף זה מה בוחרים לעשות עם הפחד הזה או הספקות, או הקושי לתת אמון. וזה אולי תלוי במה אנחנו כבר מכירים.. (שוב הביצה והתרנגולת).. אני מרגישה שיש יותר מאפשרות אחת טובה.. 'אבל איך מנסים כשמפחדים לתת אמון, ומפחדים לנסות..?' :-) הכותרת שלך באמת מתאימה, נועם.. אני מניחה שגם ל'איך מנסים' יש יותר מפתרון טוב אחד.. לא התעוררתי כל כך אופטימית! נשבעת! משהו השתבש לי באמצע כנראה.. :-) נתראה, ל.

את כבר יודעת שאת מעלה לי חיוך רחב עם המילים שלך, נכון? (ושוב אני מגלה כמה אנחנו דומות...) כי כל המילים שלך כל כך מדוייקות לי... אני יודעת שזה ככה, ואולי לפעמים אני גם מצליחה להרגיש את זה לרגע.. אבל את בטח יודעת איך זה, שהרגעים הנעימים האלה, שמשהו מרגיש כאילו סוף סוף זז לו קצת שם בפנים, התקבע, הם הרגעים שנעלמים הכי מהר כשיש איזשהו ספק, או כשהפחד שב ומרים ראש. אני כן חושבת שאני מרשה לעצמי לפקוח עיניים יותר, במיוחד בסיבובים החדים. לפעמים זה שווה כי בעיניים פקוחות זה נראה פחות מפחיד, ולפעמים זה שווה סתם כי בעיניים עצומות אני מפספסת את החיוכים שלה... אהבתי שכתבת שיש יותר מאפשרות אחת טובה.. איכשהו אם אני הייתי כותבת את זה, יש לי הרגשה שהייתי כותבת שיש כמה אפשרויות רעות, וצריך ללכת על הרע במיעוטו. לא יודעת.. נתת לי נקודה למחשבה, מאיזה כיוון בכלל להסתכל על הדברים. אולי שווה קודם כל לעמוד על הראש ואז להסתכל על הדברים.. את חושבת שזה יעבוד? :-)) (מקסימום אני אקח אדויל בשביל הכאב ראש... :-)) מאחלת לך עוד הרבה שיבושים כאלה, שיציפו באופטימיות... :-) כיף לי שיש לי אותך נועם

שלום נועם, בנות, איכשהו, תמיד הייתה שם קודם הביצה. תיאוריות התפתחותיות שבות ומדגישות את היחסים המוקדמים עם הדמויות ההוריות (בעיקר אמא) כמסדירות איזשהי מהות פסיכולוגית שנקראת 'אמון בסיסי'. כאשר התינוק לומד שיש מי שמגיב ונענה לקריאות המצוקה שלו, ועושה זאת באופן נכון, עקבי ומיטיב - יתפתח אותו אמון בסיסי, שעליו תישען בעתיד תפיסת עולם, תפיסת עצמי ותפיסת האובייקט. לפעמים משהו משתבש בדרך (כולנו כבר יודעים שאין אמהות מושלמות!), ותחושת האמון (גם אם הושגה) נסדקת או מתערערת. במצב עניינים כזה, תופיע חשדנות במגעים הבינאישיים, וקושי גדול מהרגיל להתמסר ולבטוח. איני יודעת אם אפשר בכלל לחיות מתוך תחושת אמון עיוור. בעיני, בתהליך הספירלי אנחנו לומדים - בכל פעם קצת יותר - לקחת סיכונים, לאפשר לעצמנו קרבה רבה יותר, ולמתן את תחושות החרדה מפני הבאות. למה זה סותר את מהות הטיפול? זהו, הרי, לב ליבו. לפחות כל עוד אנו מתייחסים אל הטיפול כאל מעבדה קטנה, זירת לימוד והתנסות, ופחות כאל 'פותר בעיות' ליניארי. תנועה ספירלית יכולה להיות נעימה ומערסלת, מטלטלת ומסחררת, אבל גם "גם וגם". אולי במקום לרצות להחלים, עדיף לרצות לגדול קצת, לצמוח, ולראות מה יהיה. שלומי טוב, אבל עייף עד מוות. יש ימים כאלה. ליל מנוחה ליאת

כי לא קמתי בבוקר יום אחד, ואמרתי לעצמי שאני רוצה ללמוד על עצמי יותר. הגעתי לטיפול עם נושאים מוגדרים - זה מה שמפריע לי, זה מה שתקוע. עכשיו צריך לבדוק למה זה ככה ולתקן את זה. המטרה הסופית, לפחות מבחינתי, היא השינוי. הלמידה וההתנסות היא הדרך שאמורה להוביל אותי לפתרון הקונפליקטים והתקיעויות, אבל אני לא רוצה לשבת ולחפור בילדות שלי עד אין סוף... רוצה להבין מה היה שם שתקע, אבל רוצה גם לשנות, רוצה שיהיה אחרת... אז אני כבר יודעת שכנראה משהו באמת התפספס לי שם, בשלב האמון הבסיסי. אני אפילו יודעת מה זה היה. וכן, אני גם קצת פחות כועסת על עצמי על כל פעם שאני נרתעת אחורה ונבהלת. גם למדתי בנתיים לשים את האצבע ולתת שם לאירועים שעיצבו את מי שאני היום. מה עוד? למדתי להישאר נוכחת, (רוב הזמן..) גם כשהאינסטינקטים הכי בסיסיים שלי צורחים לברוח. למדתי לתת לה להיות איתי, לא רק במובן הפיזי, כשאני הכי רוצה להסתגר ולהיות לבד. אין ספק שמתרחשת למידה... לא חושבת שאני אי פעם אוכל להגיע למצב של אמון עיוור, אבל אני גם לא חושבת שאני רוצה. זה נראה לי מסוכן, וזה גם לא ממש הוכיח את עצמו בעבר. אני קצת מפחדת, ליאת, להתייחס לטיפול בעיקר כאל מקום של למידה. אני מרגישה שאני חייבת להציב לעצמי את מטרת ההחלמה, כי אני חייבת לשאוף למשהו מוחשי, לשאוף למקום טוב יותר בשביל עצמי. אני מרגישה שללא מטרות ויעדים מוגדרים, אני עלולה רק לשקוע יותר לתוך העבר, לתוך הניתוחים האינסופיים ולתוך דברים שאין בכוחי לשנות, אבל שמשפיעים עלי כל הזמן, ושמנהלים אותי, תוקעים אותי ולא מאפשרים לגדול ולצמוח. אולי זה קצת כמו עמוד האש לפני המחנה... או הארץ המובטחת... המטרה הסופית, המקום אליו אני שואפת נותן לי כוח לעבור את התקופות הקשות. נותן כוח לדבר על מה שאני הייתי מעדיפה להמשיך ולשתוק, עוזר להאמין שאפשר לצאת מהמצב המסוייט, שאפשר להתגבר גם אחרי שנבגדת בצורה הכי נוראית על ידי מי שהיה אמור לשמור. אני קוראת את מה שכתבתי, וקצת מרגישה כאילו אני חושבת כמוך והפוך ממך באותו זמן. או שאולי אני רואה את הטיפול בדרך מאוד מסויימת. אולי אני מאדירה את כוחו ומצפה ליותר מדי. אולי, אבל לא נראה לי. פשוט כי כבר קורים דברים, דברים משתנים בי, משתחררים... לא משנה.. אני כנראה עוד צריכה לחשוב על הדברים.. שבת שלום בנתיים, נועם ועוד שאלונת, (לא ממש קשורה) אם אפשר... האם לך כמטפלת, מפריע שמטופלים קוראים חומר מקצועי רב הנוגע לבעייתם? האם את חושבת שזה פוגע בטיפול בדרך כלשהי? האם את מעודדת? מעדיפה שלא? תודה...