עכשיו אבא אני כבר זוכרת

"האוויר סביבך היה עז, מתוח... בגלל ששמעתי אני זוכרת, ובגלל שאני זוכרת טרור, אבא, אני זוכרת אותך. אבא מה אתה זוכר ? מה שאני זוכרת הוא שמעולם לא דברנו. לא השמעתי אפילו אנחה. אני, שותפתך השותקת לפשעים שאין להם מחילה. בעלת בריתך הסודית לחטאים שאין לבטאם. אהבת אותי ? שנאת אותי? או שפשוט חשבת שאני שלך ? גופי – רכושך ? מה אמר לך העור שלי ? האם הוא רעד כמו הוילונות או שנשאר קפוא, הלום לכדי שתיקה ? אתה ליבתה של שמש אדומה. אני עומדת עטופה בסדין של זכוכית בוערת, עד שהשמש מרסקת אותו. חלקיו נופלים. ריסקת אותי. זה קרה בלילה. סודות קורים בלילה. חיכיתי לך בלילה. זה היה רק בבוקר, כל בוקר שניקינו את העדויות, אבא, כל הדם הזה. כל בוקר אתה ואני היינו חמורים ונקיים ועדיין שותקים. אני שואלת אותך אבא מה אתה זוכר ? אם לא תאמר כלום, אני אומר לך. אם לא תאמר כלום, אני אזכיר לך שאתה, אבא, פגעת במישהו שהיה חלש, מופחת, קטן: ילדת הלילה שלך."

שותפה לכאב שלך,לריסוק ולאימת הטרור! דעי שכולנו שותפות לפשעים שאין להם מחילה,ובעלות ברית לחטאים שאין לבטאם!וסודות קורים בלילה אך גם ביום...!לא מנסה לנחם יודעת שאין איך.כל אחת פגיעתה ועוצמתה שונה,ו"החיים"אחרי אין מילה שתתאר.אם אוהב,שונא,זוכר או בוחר לשכוח. לא משנה ולו במעט את ההשפלה,את ההרגשה שמשהו לקח ממך באכזריות את הלב והנשמה והגוף....הוא רק עדות לזוועה!!!!!!!! הצלקת שמזכירה יום יום שעה שעה עד כמה נורא להיות כלוא בתוך גוף...........שבי מעביר חלחלה! מאחלת לך שתצלחי להשתחרר(בספק)או לפחות להצליח להביט בצלקת ולו להגעל,כי נרצה הוא לא מישהו הפך אותה לכל כך שלנו,להכי עמוק בתוכנו,ולא דאג לוותר דקה לפני שיהיה מאוחר!ועכשיו כבר מאוחר...מאוחר מאוד....שלך שותפה לזוועה אחרת,ומן הסתם גם מאוד דומה!

את לא לקחת חלק בזה. אל תגרמי לעצמך להיות חלק מזה, מעצם היותו פשע, את הקורבן. יש נטייה לאנשים להמשיך את החוויה גם אחרי שעברו אותה. אבל, את יודעת, הוא כבר לא שם איתך, כבר לא ממשיך עם מעשיו. הבעייה היא שעכשיו א ת שם - ואת - ממשיכה את מעשיו מבלי לשים לב. בבקשה,תפנימי, אם עברת את זה, את ילדה/אישה חזקה ולא צריכה להישאר שם, במרכז השמש, עטופה בסדין זכוכית בוערת. את צריכה להוציא את עצמך משם. כי עכשיו את בזכות עצמך ועכשיו את מסוגלת. את לא שם יותר. דנה

ערב טוב, תודה, מישהי, על הקטע המרגש של סילברמן שהבאת לכאן. לפעמים, דווקא בגלל השתיקה והקושי לפגוש את האימה שבפנים, מילים מן החוץ מסייעות כל כך להגדיר עבורנו את מה שקפא והתאבן באותם לילות רחוקים, לפני שנים, כשאיש לא היה שם כדי לשמוע. כדי לדעת. עכשיו באמת כבר אפשר לזכור ולהרגיש. ועדיין הבטן מתכווצת. שבת רגועה ליאת