לטלי פרידמן

טלי... אני רוצה להפסיק להקיא... כ"כ רוצה להפסיק להקיא.... רציתי לעשות את זה פעם אחת היום,ממש אחרי פגישתי האחרונה עם הדיאטנית. פעם אחת...שהפסקתי להקיא באמצע שלה,השארתי הכל במקלחת איך שזה ,עשיתי בולמוס שני והקאתי שוב. נסיתי לישון,לא נרדמתי,אבל במשך שעה בערך הייתי רגועה... וקמתי...בולמוס שלישי... כבר לא יכולתי להקיא,הרגשתי את כל הגוף.אפילו את השרירים ברגליים. הקאתי קצת...ולא יכולתי.נמאס לי מהמקלחת.עם כל הציניות-כמה פעמים ביום אפשר להתקלח? דחפתי לעצמי אלכוהול כהרגלי...לפחות זה מזרז חילוף חומרים...אם עדיין נתן לעשות משהו עם חילוף החומרים שלי בכלל... למי אכפת מחילוף חומרים...אני רוצה להרדם כבר... פתאום החיים נראים עוד יותר ריקים.חשבתי שאחרי אהבתי המטורפת אל החבר הראשון,אני כבר אהיה מחוסנת מול השני. בולשיט! אותו כאב,אותה הרגשה . מוזר כי הוא לא היה מעולם מעורב בכתיבתי בפורום ובכל זאת גם הכתיבה נראית מיותרת שהוא לא לצידי. בכיתי,התחננתי שישמור איתי על קשר(ממש כפי שעשיתי עם הראשון), לפחות שאשמע את הקול שלו מדי פעם. הוא סרב... טלי הוא זרק אותי בדיוק מאותה הסיבה של החבר הראשון! ושניהם הבטיחו לי שהם לא יעזבו אותי לעולם! שניהם עזבו אותי בסוף מאותה הסיבה! בחיים לא יהיה לי יותר חבר,לא רוצה יותר אף אחד. ואל תגידי לי שזה ישתנה-לצערי, הבעיה הזו לא תפתר... אני רוצה להמשיך להקיא...אבל נמאס לי מהמים לא יכולה יותר לראות מים למה אני לא יכולה להקיא בשירותים?זה היה פותר כ"כ הרבה בעיות... אולי אני אנסה להרגיל את עצמי... עד שיום אחד אני אצליח להפסיק את כל הטירוף הזה...

אנג'ל יקרה, אין לי אלא לזעוק שוב ושוב את המילה:"טיפול", וכמה שיותר מהר יותר טוב. תשתפי את ההורים שוב, דברי על חומרת הדברים, או מצד שני פני לנציב תלונות חיילים בעניין המטפל הקיים. אני יודעת שאין לך כוח לכל זה, אבל זה הכרחי. זה בשבילך, לעצמך. אין ברירה אחרת. טלי פרידמן

ךא יכולה שוב עם ההורים יום שבת בבוקר קמתי עם חשק עז לאכול ולהקיא. לקחתי משהו קטן ובגלל שהוא היה קטן אז פחדתי להקיא במקלחת כתמיד כדי שאני לא ארעיש מהמאמץ.אז הלכתי לגינה.התחלתי להקיא ואז היא יצאה "מה את עושה?אה..בא לך להקיא" ונכנסה...ולא דיברה על זה מילה יותר. ששאלתי אותה מה עם טיפול והיא אמרה שהיא חשבה עלזה לעומק וזה יכול לחכות כמה חודשים. "רק אם זה דחוף תגידי לי,ותהיי פיירית -תגידי רק אם זה דחוף"... "אם תגידי שזה דחוף וזה ממש ממש נחוץ ,אז נוותר על האוטו ואל תשכחי שאין לי איך לסוע לעבודה".... קשה לי להודות בפני עצמי כמה שזה דחוף אז אין אני אגיד לאנשים תוותרו על החלומות שלכם,המצב שלי קשה המצב שלי קשה?

אנג'ל, את יודעת מה אני רואה? שאת מנסה להאשים את עצמך בהכל.להעניש את עצמך ולא עשית שום דבר רע.את לא אשמה במה שקרה לך עם החבר שלך,ולכן אין שום סיבה שתענישי את עצמך.לא באנורקסיה,בבולמיה או בשתייה.את בסך הכל צריכה עזרה.לדבר,להוציא ולפרוק את כל מה שיש לך על הלב.להרים ידיים זו לא הדרך.מכל תקופה קשה אפשר לצאת ולראות את האור,וזה יקרה לך בעולם הזה,פה.אל תתיאשי מעצמך,ואל תחשבי כל הזמן שאת סובלת משיגעון.את בסך הכל צריכה עזרה,לדבר עןם מישהו ולהפסיק להעניש את עצמך בהכל.אולי כן כדאי שתאמרי להורים שזה כן חשוב,שזה כן דחוף כדי שסופסופ תצליחי לדאוג לעצמך ולהרגיש טוב יותר עם עצמך.לא עשית שום דבר רע ואת לא צריכה לסבול בשקט,מותר לך לדבר על מה שעובר עליך ולכתוב את כל מה שאת מרגישה.יש בך המון מה לתת.את לא לבד.

רציתי להתקשר אלייך היום ולומר לך שהחבילה שלך הגיעה אבל לא היה לי אומץ אחרי אתמול.מלבד הבכי וההיסטריה שספגת ממני אתמול,ספגת ממני משהו נוסף-העצבים שלי. ואל תגידי לי "את יכולה לצעוק עלי כמה שבא לך.אם לא תגידי לי בפירוש ללכת אני לא אלך". את יודעת שזה לא עובד ככה. כעסתי אתמול עלייך כי הרגשתי שאת מטיפה לי עם האופטימיות שלך והחשיבה החיובית. בבוקר,לא הבנתי באיזו זכות את אומרת לי לעשות משהו כ"כ בלתי אפשרי כמו לחשוב לחיוב. אבל היום יום חדש....עדיין כואב מאוד...אבל איפשהוא אני מרגישה היום מלבד הכאב את התוצאות של דברייך אתמול.את צודקת-זה מדבק. אני לא אגיד להורים שזה דחוף.אני לא בסכנת חיים.אני צריכה להיות רזה לפני שאני אפרגן לעצמי טיפול. ככה אני.לי לא מגיע מה שלך הגיע. את באמת ההשתקפות של דברייך.גם שאת לא רזה את שווה הרבה ומקסימה ומיוחדת כמו שאת. מה גם שאת כן רזה... טוב,שוב בלבלתי לך בשכל. תודה על כל מה שאת עושה בשבילי. שבת שלום וסופשבוע נעים