ברוכה השבה!

אורנה יקרה, טוב שחזרת! :-) מקווה שהייתה חופשה נעימה, שהצלחת לנוח ושיצא לך לחייך מלא.. בזמן האחרון אני חושבת שהכי חשוב מהכל זה להנות. את יודעת, הייתי על סף דוקטורט כשפתאום חשבתי לי שזה לא כיף ולא מספיק מעניין לי, ונדמה לי שאני הולכת להקדיש את זמני ללמוד להנות מהדברים הקטנים..מהדברים שחשובים באמת (לא בטוחה שאצליח, זו משימה לא קלה). מה חשובים חלומות גדולים כשאין הנאות קטנות? אולי זה בגלל כל הסיפור עם אמא, שהכל היה יכול ברגע להיעלם לי, ואולי זה משהו שהתבשל בי ממילא. אני לא יודעת. ובעצם זה אולי לא חשוב למה. ככה זו גם תשובה לפעמים, לא? אבל לא תכננתי להכריז מניפסטים :-), זה ככה יצא... רציתי לשאול אותך משהו. נפגשתי היום עם גברת יום שלישי שלי, אחרי שבועיים שלא פגשתי אותה. את הפגישה הקודמת ביטלתי כי הייתי כל השבוע בביה"ח עם אימי (עכשיו הכל בסדר), וגם כי לא רציתי לפגוש אותה. כעסתי עליה שקצת השאירה אותי לבד, שלא הצליחה ממש להיות איתי ונשארה מאוד אנליטית ומרוחקת ביחס לכל הסיפור.. כאילו הוא כבר מאחוריי. לא יודעת.. הרגשתי שבעוד אני שקועה באבל, היא מבקשת ממני להתבונן קצת ממרחק על המקרה הזה להשוותו למקרים אחרים שמדוברים בינינו. ועוד לא היה לי מרחק כזה.. אני יודעת שזה יכול לקרות וכל זה, ובכל זאת.. בכל אופן- היום אזרתי אומץ וסיפרתי לה הכל. אמרתי גם ששקלתי להפסיק להגיע, או לפחות להגיע שוב רק כשאצליח לשוב להיות אנליטית. לקח לה קצת זמן להבין למה התכוונתי אבל נדמה לי שהיא הבינה. רק שבאיזשהו שלב כשדיברתי היה לי נדמה שהיא קצת בוכה..לא ממש בוכה, אבל העיניים נצנצו קצת ולא ידעתי מה לעשות. הקפדתי להרכין ראש ולא להסתכל עליה כשאני מדברת.. לתת לה קצת מרווח, נקי מהמבט שלי, אבל ... קצת לא נוח לי. מקווה שראיתי לא טוב. אני לא בטוחה מה גרם לה להגיב כך.. אני בטוחה שהייתי מאוד עדינה, שהצגתי את הדברים בצורה הוגנת וגם אמרתי דברים לטובתה.. אני לא יודעת. היא סיכמה קצת את הדברים שאמרתי, דיברה על כמה הרגשתי שהיא לא מגיבה אליי נכון, כמה השאירה אותי לבד, על האכזבה, ואיך דווקא כשהייתי כל כך צריכה.. לא יכולתי שלא לצחוק במבוכה.. הרגשתי צורך להגיד שזה שום דבר ולא נורא. לא יכולתי שלא לשאול את עצמי איך מרגיש מישהו שצריך לחזור ולסכם רשימה ארוכה כזו של תחושות לא נעימות שנאמרות עליו. הרגשתי שזו חריגה ממקומי לשאול אותה איך היא מרגישה, אבל בכל זאת.. איך את מרגישה במצבים כאלה, אורנה? (בי זה עורר כל מיני דברים, לא כולם טובים.. גם רגישות ודאגה אבל גם כוח..מביש קצת) לא בטוחה לגמרי מה אני שואלת. אני חושבת שאשמח לכל דבר שתרצי לומר נחמד שחזרת :-) לילך.

היי אורנה, ברוכה השבה גם ממני... :-) ולך, לילך יקירתי - שולחת חיבוקים. נורא שמחה שדיברת איתה על הכל... את אמיצה, את יודעת? אוהבת, אבל ממש נועם

תודה לילך, תודה נועם, נעים להיפגש שוב... לילך יקירתי - את מתארת תיאור מלא אשמה של הכוח שלך, אולי של התוקפנות שבך, ותוך כדי שוכחת שהרגשות האלה הם חלק טבעי לחלוטין מטווח הרגשות האנושיים, וככאלה יש להם מקום של כבוד בטיפול. לא רק חמימות ורוך - כעס, תוקפנות, ייאוש, אכזבה, שנאה - כולם ראויים להיות שם, לא רק בסיפורים על עצמנו עם אנשים אחרים, אלא 'בזמן אמיתי' למול המטפל. זוהי הדרך לגדול... איך אני מרגישה במצבים כאלה? לפעמים עצובה, לפעמים זוכרת שמשהו חשוב קורה כעת ביננו, משהו שעוד ידובר בו... לילה טוב, אורנה