הפגישה הטיפולית

ההמתנה ליום הטיפול הופכת למשהו מלחיץ, כואב, ומפחיד. הישיבה שם הופכת למשהו נורא מתוח, עד שאני מתפרצת... אני רוצה שהיא כן תעזור לי, ושתהיה שם עשאני צריכה אותה. אבל אני לא מרגישה שהיא מצליחה לספק את הצרכים האלו. אני אפילו מרגישה שנמאס לה, שאין לה מה לעשות....וזה מוסיף את התסכול שלי. מה יהיה עם זה? איך פותרים את הבעיה?

שלום נעמה, את מתארת את המפגש הטיפולי במונחים של מתח מכאיב ולחץ, וכנגד זה עלתה בי אסוציאציה של מסז'. שריר מכווץ כדאי לעסות או להרפות, כדי שהכאב יהפוך עמום ואפילו קצת נעים. נסי לאתגר קצת את הנטייה להיזהר ולהישמר, וקחי קצת יותר 'סיכון' בהתנהלות מולה. כך תצליחי גם לאמן את השריר של האמון, וגם - אולי - להפחית את התסכול שלה מולך. חוצמזה, נדמה לי שבמקום לבטא את התסכול שלך בהתפרצות (שקצת סוגרת), תוכלי לנסות לדבר עליו איתה, כמו שעשית כאן, ולהנות מהמרחב החדש שנפתח בשיח שלכן. אשמח לשמוע חוויות ליאת