סתם שאלות (את לא חייבת לענות)

ליאת, סתם כמה שאלות שעולות לא מתוך מצוקה אלא מהתענינות בתחום. (כך שאם אין לך זמן אל תעני) השאלה העיקרית שלי היא :רציתי לשאול האם זה לא מתסכל אתכם המטפלים לעיתים התהליך האיטי של טיפול פסיכולוגי..? (כשאתה רופא אתה רואה מהר יותר תוצאות לטוב ולרע ואילו בטיפול דינמי זה תהליך.. שלפעמים קשה לומר מה היה בדיוק ב-50 הדקות וכן יש הרבה פעמים של החמצה כמובן שיש תירוצים שונים לכל תקיעות בטיפול וכד' אבל אין ספק שלעפמים זה פשוט כלום.) (מה תפקידו של נוירופסיכולוג קליני?- בסה"כ בעיות כמו אפקרסיה וכד' לא כל כך שכיחות וגם אם אני לא מבינה במה הוא יכול לעזור) האם קרה לך כמטפלת שהמעודדת או גרמת למטופל או מטופלת להשג שאת עצמך רחוקה מלהשיג? מתי מגיעה הרגע של "די" בטיפול הרגע שצריך לעזוב ... הרי תמיד יש מה לשפר להתקדם וגם אם לא אם היה קשר טוב אז נחמד להרגיש קצת מוכל גם אם אין בעיות אז מתי מפסיקים? איך אדם יכול לדעת אם מתאים לו להיות פסיכולוג? ותודה רבה על כל היחס כאן בפורום עד כה. רחל

שלום רחל, טיפול דינמי, שבהגדרתו אינו מכוון ליעד קבוע מראש, דומה לסיור במערת נטיפים יותר מאשר למסע כומתה. ככזה, הוא יכול להתנהל רק בקצב איטי וסבלני, והתגמולים מגיעים כל הזמן (ולא רק בקו הגמר). לגבי שאלתך השניה, איני בקיאה לצערי ברזי עבודתו של הנוירופסיכולוג הקליני, למעט העובדה שהוא עוסק ביחסי הגומלין שבין פתולוגיות עצביות-מוחיות לבין תפקודים פסיכולוגיים שונים. כמטפלת, אני משתדלת מאד לא לגרום לכך שמטופלים שלי יעשו משהו או ישיגו משהו שלא הם עצמם רוצים. לפעמים אני מנסה לחשוב איתם מה מפריע להם או חוסם אותם מלהתקדם כמו שהיו רוצים. יש, כמובן, מטופלים (וגם בני משפחה, חברים, מכרים ובכלל) שמשיגים דברים שאני עצמי אפילו לא מתקרבת אליהם. בטח. רגע סיום הטיפול, הוא לא תמיד כזה שאפשר לחוש בו במדויק. לפעמים המטופל מרגיש שמספיק לו, לפעמים מחליטים על זה במשותף, ולפעמים נסיבות חיצוניות גוזרות את גורלו של הטיפול. זאת שאלה קשה. בעניין בחירת המקצוע, אני מניחה שזאת ידיעה שמתגבשת לאורך זמן, מתוך מחוייבות לתהליך ממושך של הכשרה ואמונה שאי אפשר אלא כך. מקווה שבכל זאת, קצת עניתי לך :-)) שבת שלום ליאת