אמפליטודה

הרמזור מתחלף, ואני לא, הצבעים ברמזור משתנים ואני מדשדשת, ברמזור- המעבר בין אדום לירוק, בין עצור לעבור, הוא ברור בד"כ. לעיתים מלווה בכתום הססני. לרמזור שלי אין צבעים. הוא מתחלף, אבל לא יודע מה לעשות עם ההשתנו?ת הזאת. אצלי כל "הפקודות" טושטשו. לא ברור מה כן, מה לא, הכל מעורפל עכשיו. לא יודעת מה נכון, מה לא, מתי מציאות, מתי אשליה, מתי פחד מאשליה. רוב הזמן כתום מהבהב, כתום דהוי, מתלבט, מפקפק. כבר בעצמו לא בטוח למה הוא נועד. נדמה שהרמזור שלי מקווה לפעמים שיוכל, רק ליום אחד, לא להתחלף, להשאר כמו שהוא, להיות ברור, לעצמו, לסביבה. להשהות את ההתלבטות ואת ההססנות לרגע, ולנוח בשקט. שואף להקטין את משרעת התנודות. לצמצם את חוסר היציבות, למזער את הנדידה, את קלות ההתפוגגות וההתנדפות, את הקלות הבלתי נסבלת של ההעלמות.

תכף נכנסת השבת. איזה מזל שאנחנו יותר מתיבת מתכת מהבהבת, שיש בנו חיים ונשמה ורוח. המקום של אי הידיעה, טורד ככל שיהיה, הוא אחת הפריווילגיות של האדם החושב. יהודה עמיחי כתב כל כך יפה - "מן המקום שבו אנו צודקים לא יצמחו לעולם פרחים באביב. המקום שבו אנו צודקים הוא קשה ורמוס כמו חצר. אבל ספקות ואהבות עושים את העולם לתחוח כמו חפרפרת, כמו חריש." (ציטוט חלקי) למרות ההשתוקקות המובנת אל האדום או הירוק, אל הידיעה, יש לי הרגשה שגם לו יכולנו לבחור, לא היינו מוותרים על הכתום המהבהב של הספק. שבת שלום ליאת

רמזור בלי צבעים יקרה, כל כך הרבה צבע יש בכתיבה שלך... (אני חושבת שזו את, אבל לא בטוחה..) הדברים שכתבת גרמו לי להרגיש מסוחררת קצת, מעין מחלת-ים קטנה אלף ריצודים, הבהובים, אורות וחיצים הופיעו בדימיון בזמן קריאת השורות, כמעט עד כדי בחילה של בלבול ועומס.. האם כך זה מרגיש גם לך? (ואולי הדמיון שלי קצת מוגזם) תחושת חוסר היציבות יכולה לפעמים לאיים מאוד; כאילו אין מספיק זמן לחשוב, אין מספיק זמן לעצמנו. כאילו הסביבה ואנחנו נעים במקצבים שונים.. (ואולי לא הבנתי אותך כמו שהתכוונת..) כשניסיתי לחשוב מה לכתוב לך נזכרתי איכשהו בשיעורי הספורט בבית הספר- בקפיצה למרחק מהמקום (זוכרת?) עומדים על הקו, מכופפים ברכיים, מתחילים לנענע את הזרועות אחורה וקדימה ומקוים לטוב.. ובכל זאת, כל ההתכננות החיצונית הזו לא מספיקה (או ככה רציתי להאמין כילדה). מה שהיה חשוב באמת היה המבט; לאן לכוון ולרכז את המבט. הרי דרושה מידה נכונה של ריכוז כדי להצליח לקפוץ קפיצה שתהיה משמעותית. אם נכוון אותו רחוק מדיי, קרוב לוודאי שנתאכזב. אם נכוון את המבט לקצות הנעליים שלנו, יש סיכוי סביר שבדיוק לשם נגיע... מרחק כלום מהמקום בו אנו עומדים עכשיו. אני הייתי מכוונת תמיד לקצה המזרון. כשהמבט מרוכז מגיע גם הביטחון שזה אפשרי. אז גם תנועת האגן והזרועות, ושרירי הרגליים הדרוכים, נחושים יותר לפעול יחד. הצבעים קצת פחות מטושטשים. לפחות במזרון הנוכחי.. לפחות בקפיצה הזו הקטנה... מזרון-מזרון (זו הגירסא שלי לפרה-פרה). בקצב שלך, בובליקה,... לאט-לאט. כווני את המבט למזרון אחד, ואחריו לעוד אחד. ועוד אחד. את יודעת, מותר גם לעמוד על הגדה כמה זמן שרוצים. גם בירוק מותר לעמוד. גם בכתום. תדליקי את הפנס הקטן שלך פנימה. אני בטוחה שתוכלי למצוא שם בתוכך את הרמזור הפנימי, המוכר והטוב, שיכוון אותך בקצב שלך. לירוק שיגיע בזמנו. בזמנך. שהחיצוני יתחלף כאוות נפשו..אנחנו לא ממהרים לשום מקום.. לפעמים כדי לא להתבלבל צריך להתעלם מההתחלפות ומהתמונה הגדולה ולדמיין בעיני רוחנו את הקבוע. לפעול על פי חלק קטן מהתמונה, ובלבד שהשקט הנפשי יחזור לכנו. בלבד שנרגיש שתחושת השליטה והיציבות שבה למחוזותינו. מאחלת לך a leap of faith (וגם שבת מנוחה) ל.

ל. יקרה וטובה, מצטערת שגרמתי לך לסחרחורת.... בטח שלא רציתי לגרום לך למחלת ים.... מקווה שאת כבר בסדר :-). אני עצמי רגילה לתחושת בלבול ועומס- אני עושה את זה לעצמי רוב הזמן, אני קצת חסרת רחמים כלפי עצמי... תודה שאת קשובה, תודה על התגובה שלך. התיאור היפה שלך של הקפיצה למרחק (בטח זוכרת, אף פעם לא הייתי טובה בזה) שם קצת בפרופורציות את התחושה שלי שלפעמים המזרון הוא קצת הצוק, והקצה של המזרון היא תהום. התוצאה של הקפיצה אל התהום יכולה להיות, לפחות בתחושה, הרסנית, טובענית, קטלנית וממיתה. היא גם יכולה להיות קפיצה אל מים בגובה סביר, שיאפשרו התחלה של שחיה נורמאלית, השחייה המיוחלת. הבעיה, בד"כ, היא שכשעומדים בראש הצוק, קשה להעריך אם אנחנו קופצים אל השחייה האפשרית או אל הלהבות ההורגות, אל הסלעים החדים, בעלי הזיזים שיכנסו ישר בבשר, ויסבו לנו ייסורי תופת ועינויים (אופס, יצא לי תאור קצת אכזרי, אבל לפעמים זאת התחושה שלי). ואז, אז ההססנות וההתלבטות אם לקפוץ קשה ומענה, כמעט כמו הסלעים עצמם. הדימויים שלי הם בד"כ קיצוניים טוטאליים, וקשה לי לראות שזה אפשרי לחיות קצת בכתום המהבהב, להבין שזה לא תמיד עניין של חיים ומוות, שמותר קצת להסס, שמותר גם לשחות עם מצופים במרחק בטוח מהחוף, שמותר להרגיש בסדר עם ההתחבטות והספק, ושהם לא בהכרח מעלימים וממסמסים אותי, לא מנדפים אותי. אני חושבת שאולי אני אתן לעצמי קצת להבהב בכתום איזה תקופה, ואנסה לנוח, לצוף בתוך כל זה (לא יודעת אם אצליח- זה לא כ"כ טבעי לי, אבל אנסה בכל זאת). "בקצב שלך, בובליקה"- זה נוגע ללב....באמת.... לקבל כזה כינוי בתוך כל הפעלתנות הוירטואלית הרוחשת כאן.... גרמת לי לחייך לעצמי...אני מרגישה קצת פחות לבד עכשיו. איך את? מאפשרת לעצמך קצת יותר להרגיש? וליאת- תודה על ההארה והתובנה- יש משהו מפייס בלראות את ההתלבטות, הספק וההססנות כזכות ולא כמעמסה... אבישג (רמזור שמפסיק קצת לרדוף אחרי הצבעים שלו)