זמרי ספרי???

ליאת, חלפו השבועיים, הייתי בפגישה. אני תקועה כי אני מתחמקת. היא הציעה איזשהו מעקף שיכול להיות שננסה בשבוע הבא. חזרתי לראות מה רשמתי כאן במהלך השבועיים (גם לאורנה), ואני מחזירה אותך לאחור. בכל זאת נסי לתת לי תשובה, תשובה מהבטן, יש לזה חשיבות מהותית בעיני: "אז מה זה בושה נוראית שעוצרת מלבכות? בטח ראית אין ספור בכיות, געיות, תחתיות. מה אתם עושים עם כל זה? ומה אתם עושים עם גילויי אהבה? ומה אתם עושים עם כל הביטויים הילדותיים שלנו (לאו דוקא אלו המילוליים)? ומה (אני יודעת שזה ישמע טפשי) אתם מעדיפים: את אלה ששופכים, קלי המלל, הפתוחים, או המתייסרים, הנמלטים, הנחבאים, אלו שכל מילה נחצבת מהם ביסורים?" כפי שהופעתי אעלם - אז תודה מראש זמרי ספרי -גיבורה נחמדת

שלום גיבורה נחמדת, לא בטוחה שיש לי תשובה לכל זה. כמי שנוגעים יום יום בכאב, למדנו כאנשי מקצוע (אם יורשה לי לייצג...), להתייחס אל כל גילוייו המגוונים. לא תמיד קיים שוני מהותי כל כך בין מי שגועה בבכי מר לבין מי שנלחם בכל כוחו להישאר קר רוח. ביטויי רגש עוצמתיים לא בהכרח מעידים על פתיחות רבה יותר או על יכולת משוכללת יותר לתובנה. ולהפך. יכולים להיות שני אנשים שיגיבו, רגשית, באופן דומה, ובכל זאת יעוררו תחושות שונות מאד אצל המטפל. אני מציעה לך להניח לשאלה "מה הפסיכולוגים מעדיפים", ולנסות בכל כוחך להביא את עצמך לטיפול באופן אותנטי ככל האפשר, עם הקשיים והעכבות. (זה, אגב, משהו שפסיכולוגים אוהבים :-)). זכרי שמטרת הטיפול העיקרית היא לכוון לצרכים וההעדפות שלך, ולא לאלה של המטפלת. בהצלחה בהמשך ליאת