השבוע

השבוע הייתי בלוויה של אבא של חבר קרוב. הוא נפטר באופן פתאומי בגיל צעיר. האמת היא שבמצבים כאלה אני לא כל כך יודעת מה לומר או לעשות למעט לתת חיבוק ולהשתתף בצערו...קשה להאמין שככה פתאום הוא נפטר. נדמה לי שהוא כלל לא בכה בלוויה, לי היו דמעות בעיניים במקומו... ורציתי לשאול אותך דבר נוסף לגבי הידיעה שלך(והביטחון:) שהטיפול עוזר. איך את יודעת? מאחר והפסיכולוגית בקושי יכולה להצביע על משהו. me (למען הסר ספק האדם ללא כינוי-לא קשור אלי)

שלום ME, חיבוק והשתתפות בצער הם בדיוק מה שאפשר לעשות במצבים של אובדן ואבל. לא כולם בוכים בדמעות, או לפחות לא בפרהסיה. בעניין הטיפול שלך, כמובן שאיני יכולה לומר הרבה מעבר להתרשמות שלי מהמפגש הוירטואלי איתך. במפגש הזה - כפי שכבר אמרתי לך במספר הזדמנויות - אני חווה אותך יותר רכה, יותר סבלנית ויותר מתעקשת על עצמך. מעבר לכל מה שאומרים לך פסיכולוגים אלה ואחרים, המדד האמיתי הוא זה שבתוכך. לכי עם מה שאת מרגישה. ליאת

ליאת,לא יודעת אם את עדיין כאן....בכל מקרה אני מרגישה שמיציתי את עניין הטיפול. וזו לא התנגדות או משהו, כי בסך הכל נחמד לי לבוא פעם בשבוע ולספר לה דברים אבל אני כבר מרגישה שאין לכך תכלית...לא יודעת... שיהיה לילה טוב