מה חדש?

אורנה, לאחרונה אני מרגישה שהמטפלת שלי זרה לי עדיין. לא בטוחה אם זרה, אבל לא קרובה. אני מחפשת בעיניים שלה הבנה, ומוצאת שם הרבה פעמים משהו חם ומשתדל.. ואז המבט הזה הופך להיות אחד הדברים היחידים שאני זוכרת מהפגישה. אבל יחד עם זאת, סוג של שיוויון נפש עוטפים-אופפים אותי חזק. בטוחה שאני נראית משונה לאחרונה (לא בטיפול- באופן כללי). אני נמנעת מקשר עין, כשמדברים איתי המבט וכל הגוף נודדים לי לכיוונים אחרים..לחלון, לחפצים שאפשר לגעת בהם במקביל.. לא מצליחה אחרת. כאילו משהו בי חייב את הניתוק הזה מהשני. את המרחק. לא מצליחה להפסיק עם זה.. אני מקשיבה למה שאומרים, אבל זה לא בא בקלות, ולמתבונן מהצד אני וודאי נראית חסרת עניין או משועממת או חסרת סבלנות. הניתוק הזה... כל כמה זמן הניתוק נשבר לאיזה פרץ בכי, אבל אז שוב הוא חוזר.. מסתכלת על עצמי מהצד כל הזמן.. מרגישה שאני משונה. שאולי עדיף להתרחק אפילו עוד קצת ולא להביך את עצמי. וגם איתה אני קצת ככה. היא מרגישה לי רחוקה, למרות ששום דבר לא שונה. גם הנכונות שלי לנסות לקרב אותה, איננה. המילים שלי בקושי נוגעות בי. ואת המילים שלה אני באופן קבוע, לצערי, לא מבינה. כל דבר נראה לי לא מספיק עקרוני כדי לומר. הפער בין מה שאני מרגישה לבין מה שאני מצליחה להביע הולך וגדל, ואני מתוסכלת. לא רק איתה זה כך, אלא בכלל. היום ניסיתי (שוב) לדמיין איך ארגיש כשהטיפול יסתיים והרגשתי ריקנות. ריקנות ותסכול על ששוב נמנעתי וביטלתי את עצמי. לפעמים אני שואלת את עצמי איפה חשוב שאנסה להילחם בי ואיפה להרפות ולתת לעצמי להתנתק בשקט. מרגישה מין בהילות למנוע את הריקנות, היאוש והתסכול בסוף הטיפול. וגם גחמה לעזוב. הלוואי ויכולתי למצוא שאלה, להפוך את ההודעה הזו למשהו קונקרטי... סתם הודעה, כנראה.

לילך יקירתי, נעים ועצוב לשמוע ממך... נשמע לי שאת במין זמן כזה, בו הניכור ונגיעת-היתר בעור החשוף רודפים זה את זה. רגע רחוק מדי - רגע שורף מדי... אני לא חושבת שזה נשאר ככה תמיד, זה מין זמן שצריך לשאת ולקוות... דרך צלחה, אורנה