סוף טיפול

היי אורנה, אני מנסה לחשוב למה אני כותבת פה, הרי אין לי איזו שאלה או איזה עיניין טכני. יכול להיות שאני כותבת אולי כדי להרגיע את עצמי ולשכנע את עצמי שמה שעשיתי הוא בסדר למרות שהוא לא נעשה "לפי הספר", ייתכן ואני מצפה גם לצפירת ארגעה מצידך, שתגידי לי שאם אני ירגיש יותר טוב עם עצמי אחרי המעשה הזה אז זה בסדר. הרבה זמן שאני רוצה ( מאוד רוצה:)) לסיים את הטיפול. 4 שנים של טיפול שעזר בהרבה מקומות. 4 שנים של טיפול שהקשר עם המטפלת הלך והעמיק עד שהגעתי לנקודה שהבנתי ( וזה גם מה שהיא אמרה) שהיא לא מסוגלת לתת לי יותר ממה שיש שהיא נותנת. הרגשתי שאני מאוד אוהבת אותה שהיא חשובה ויקרה לי ועיקר הטיפול נהפך "לכמה היא אוהבת אותי". הרבה זמן שאני יודעת שאני צריכה ללכת אבל לא מסוגלת. לא הייתי מסוגלת לבטל פגישה אחת, הקנאה שמישהו אחר יגיע במקומי הייתה מוציאה אותי מדעתי :(. לאט לאט התבשל אצלי התהליך שאני צריכה לעזוב. הכרזתי על הפסקה של חודשיים והצלחתי לעמוד בהפסקה כחודש. חזרתי לפגישות רציפות וכל הזמן אמרתי לעצמי שאני חייבת ללכת. לפני שבועיים נפל לי האסימון- הגעתי לתחושה שאני לא רוצה/ צריכה ממנה כלום, שאני יכולה להסתדר לבד. בפגישה האחרונה החלטתי שזהו, זוהי הפגישה האחרונה, אמרתי לה את זה, היא ניסתה לשכנע אותי לא לקום וללכת אבל הייתי נחושה. כשבאתי לצאת הרגשתי כמה שתינו מרגישות רע. היא ניסתה לדבר איתי אמרתי לה שאני לא מסוגלת להשאר לדבר איתה כי הרגשתי עצובה ועל סף בכי. הלכתי. זהו סיימתי טיפול של 4 שנים, ארבע שנים שנעזרתי בה המון. מצד אחד אני חושבת שזה נכון לי ללכת. לנתק להתנתק. מצד שני אני יודעת שלא כך היא הייתה רוצה שזה ייסתיים, שהיה הרבה יותר נח לה לסיים בצורה אחרת צורה יותר "מכובדת"... אני יודעת שלא הייתי מסוגלת להפרד ממנה בדרך אחרת. אני יודעת שאם היינו מתחילים ב"עיבוד" הפרידה הייתי נשארת ולא מסוגלת ללכת. משתדלת להיות חזקה. עננית

עננית יקרה, כל-כך הרבה זמן לא שמענו ממך... קראתי את מה שכתבת וקראתי שוב. נותרתי בתחושה של עצבות, שתיכף אנסה להסביר. בתואר השני בפסיכולוגיה קלינית היה לי מורה מרתק, שדיבר פעם בביקורתיות על הנוהל הפסיכולוגי להיפרד לאט לאט ועם אינספור מילים. הוא שאל ממה אנחנו פוחדים, מניין הביטחון שלמטופל יהיה קשה בלעדינו מחר בבוקר, מאיפה החוצפה להאמין שהשמש לא תזרח בלעדינו גם מחר... בסדר, היא זורחת יופי בלעדינו, ולפעמים פתאום קל יותר ללא הטיפול, ובהרבה מאוד מקרים מתרחשת בתקופה לאחר הפרידה אותה הטבה משמעותית שכל-כך ייחלנו לה. אבל, אם הקשר עם המטפל נמצא בלב הטיפול, מדוע לא לפרום אותו באותה עדינות ורכות בהן נבנה? הקשר שלך עם המטפלת הוא בבירור לב לבו של הטיפול שלך. ובכל זאת, הפרידה התרחשה כולה במרחב הפנימי שלך, ולא במרחב המשותף של שתיכן. וודאי שאפשר להיפרד גם כך, וודאי שתהיי בסדר, אבל - האם הקשר ביניכן, אותה 'ישות' כמעט נפרדת שנכחה בחדר בין שתיכן, אינו "זכאי" לפרימה משותפת במרחב המשותף? את תהיי בסדר גמור, ואני כאן לשמוע ממך עוד ככל שתרצי, אורנה

אורנה - תודה. המילים שלך מעוררות מחשבה. כתבת "מדוע לא לפרום אותו באותה עדינות ורכות בהן נבנה?" - הלוואי ויכולתי. כרגע במקום שאני נמצאת זה נראה לי בלתי אפשרי. חשבתי על על זוג חברים שאוהבים אחד את השני, אחד מהם לוחץ על חתונה והשני לא מעוניין להתחתן, הקשר נמשך אבל הרצון של האחד לחתונה לא הולך ופוחת אלא מתגבר והשני עומד בעמדתו שככה נכון לו לחיות ללא מיסוד הקשר. לבסוף אחד מהם ( בד"כ) למרות האהבה והכאב פונה לדרכו לחפש לו את מה שמתאים לו. ( אני יודעת שזו דוגמה לא כ"כ טובה :), אבל ניסיתי להמחיש לך מה אני מרגישה) יום טוב עננית