תסכול

דרור, אני לא מצליחה להפסיק לכעוס היום... כל היום אנשים דיברו איתי ופנימה רק גלגלתי עיניים בעצבים וחיכיתי שיפסיקו לדבר כבר ויעזבו אותי... למה הם חושבים שהטרדות שלהם מעניינות אותי? מין חשיבות עצמית מעצבנת כזאת..כמעט פינוק! יש לי חברה בעבודה שלא מפסיקה לדבר על עצמה לרגע. על דייטים שלא צלחו, על השינה שלא באה, על כמה היא מרגישה שהיא משתנה, על כמה היא החליטה שיותר היא לא תשתף אנשים בכל פרט בחייה.. והלהג נמשך ונמשך.. מלווה לפרקים בתמונות מהטיול ל.. איך היא מצליחה לדבר כל כך הרבה זמן על עצמה?! והיא רגילה שאני קשובה אליה ועונה לה, ואני משתדלת להמשיך בזה, אבל יש ימים שאני חורקת שיניים בפנים ורק מחכה שתסיים כבר עם הקשקוש הזה! אני יושבת פה לבד, הרגל קופצת בעצבים.. ישנה 4 שעות בלילה לאחרונה, העבודה נערמת לה לאט לאט, ואני לא עושה כלום. ניסיתי לישון כמה שעות עכשיו וכל כך כעסתי שלא הצלחתי לעצום עין.. מצאתי את עצמי מכה את כל מה שהיה סביבי..או לפחות מדמיינת שכך אני עושה. לרגע אפילו קפצתי מהמיטה בבהלה..הייתי בטוחה שהרגשתי רעידת אדמה. הדלקתי את האור בחדר וניסיתי להסתכל מסביבי..לא הצלחתי להחליט אם זו רעידה פנימית או חיצונית. אבל זו הייתי אני. תמיד יום לפני הפגישה כל הכעסים מתפוגגים, אבל היום אני ממש רותחת. מתסכול. הייתי כל כך מוכנה לטיפול- לספר הכל, לא להשמיט פרט, לעשות את זה הכי מסודר שאני יכולה כדי שזה יצליח...אפילו לא הייתי ביקורתית כלפי עצמי על תקופה שבה הרגשתי כמיהה נוראית לקירבתה. לקרבתו של כל אחד סביבי, האמת. ועכשיו,.. עכשיו אני מרגישה שיותר מדיי דברים אני לא יכולה לספר לה! לא רוצה לספר לה. היא לא איתי. ולמה אני צריכה בכוח לשתף כשאני לא מרגישה אותה איתי? אוף העיניים מתרחבות לי בזעם!.. מרגישה שהיא עדיין מסתכלת עליי מהצד. כל פעם שאני מדברת בטיפול אני מרגישה לא בסדר, כי היא מטפלת באמנות ואני נוטה לסרב למדיום הזה. לא מצליחה להיות מטופלת באמנות. יותר מזה, הכתיבה אצלי הפכה יותר ויותר דומיננטית בתקופה האחרונה וגם את זה אני לא יכולה להביא לטיפול- כי זה שוב מילים. אז אין לי איך להביע את עצמי אני רוצה להביע את הכעס מחר (כבר מזמן אני מנסה וכל פעם שאני באה זה מתפוגג לי יום לפני). אבל איך אביע את הכעס על זה שאני שונאת להביע את עצמי באמנות?? באמנות?! זה לא הוגן! מרגישה תסכול נוראי! לא הגעתי לטיפול כדי להביע כעס על האמנות.. אני יודעת שאני צריכה לחשוב על זה בשיקול דעת, הרי בטוח יש סיבות ששווה להתעמק בהן ללמה כל כך קשה לי ומה זה גורם לי להרגיש, אבל זה רק מעורר בי יותר כעס! ואין לי כוח להיות מובנת. לתווך את עצמי כל הזמן, להסביר למה... סוג של מלכוד! אין לי איך לדבר איתה. ומה שהייתי רוצה לומר פתאום נשמע לי דפוק, ולא ראוי בכלל להיאמר..סיפורים קטנים ומפגרים, כמו אלה של החברה לעבודה. שעמום מוחלט! בראש אני מצליחה לעבוד באמנות, אבל כשאני באה לעשות את זה אני מתמלאת בכעס, בתסכול, בחוסר חשק.. בא לי רק להרים ידיים. אני רואה שהיא מתבוננת בי וזה רק מעצבן אותי יותר. הלוואי ולא הייתה מסתכלת! ובראש אני כן מציירת, כי אני רוצה להיות בסדר ולהשתדל.. בראש אני מרטשת דף לגזרים. או מציירת ומיד מועכת ולפח, מציירת ומועכת לפח! אבל הכעס לא מאפשר לי להביע את זה באמת ולא רק בראש. זה לא כעס, זה תסכול. ומחר ודאי אהיה אדיבה ונעימה כרגיל. מתסכל כל כך!! כתבתי המון, סליחה (הרגל הפסיקה לקפוץ סוף סוף.. :-) לא מעניין, אבל לא הצלחתי להתאפק..

שלום לך, אני חושב שזה לא מקרי שהרגל הפסיקה לקפוץ. שמעתי אותך זועמת בדברייך, נותנת לכל הכעס לצאת, בלי חשבון. ובסופו של דבר משהו בך נרגע בעקבות זה. אני חושב שיש משהו בך שמאוד מפחד מהעוצמות הרגשיות שלך. את הולכת לטיפול אבל מציגה משהו שהוא לא כולך. בלי החלק חסר הסבלנות הזועם, הכואב. רק את החלק המתפקד, זה שמקשיב לאחרים ונענה להם. אני לא מתמחה בטיפול באמנות אבל אני לא מבין למה לא לדבר על הכעס והתסכול שלך. למה לא לבטא אותם בדרכים שתיארת? האם את חושבת שהיא לא תעמוד בזה? בעיני זה לא יהיה טיפול יעיל עד שזה לא ייגע גם בחלקים ההלו שלך, לילה טוב, דרור

אוף-אוף המתוסכלת, בוקר, רוצה לספר לך משהו שנראה לי קשור. קחי או תזרקי. רוצה לקחת אותך להסתכל קצת אחורה, בשביל קדימה :-) היום, אני יודעת, שחופש והזזות של שעות בפגישות גורמות לרעידות אדמה רציניות בפנים. נדמה שפעם קראתי לזה פה תזוזות טקטוניות והתפרצויות פירוקלסטיות. יופי של מצב לבשל מטעמים. כאלה שגורמים להמון הרס מבפנים. במיוחד כשאת שומרת את עצמך סיר לחץ ופקק הביטחון הלך פייפן... סביב אירועים קטנים כאלה (הכי לא קטנים בעצם, ומטפלים יודעים את זה), עולות מחשבות סביב נושאים חביבים שכאלה כמו: פרידות, נפרדות, נטישה וחרדות גדולות מאד מאד שמסביב. פתאום אנחנו זועמים שאנחנו מרגישים מובנים מאליהם, שלא נראה שאנחנו משקיעים, כשבכלל, רק לבוא לשם זו השקעה שבשמיים, כשאנחנו עושים המון מאמצים בדרך שאנחנו יודעים. חווים אי אכפתיות מרתיחה שכזו. פתאום צפים כל הכעסים על הגבולות שבטיפול. שיש לו סוף. שיש סוף לפגישה. שיש גבול לנתינה, לקבלה... פתאום אנחנו מרגישים את עצמנו דורשניים מאד, חמדנים, רוצים להתמזג - להיות גוף אחד, חסרים כל-כך. מקנאים כל-כך... סובלים כל-כך... מאבדים את המקום ולא תופסים נפח... רוצים את כו-לו רק בשבילנו ולבד לבד לבד... ותוספת אחת וזהו - דבר שמאד יכול לאפיין חרדת נטישה הוא הדחף לקום, לברוח, לנתק, 'לזרוק-את הקשר-ולמעוך-אותו-מה-הוא-שווה-אני-יכולה-לבד-מי-צריך-אותו' ולו רק כדי לא לחוות את הנטישה הכואבת (מדומת או אמיתית) של האחר. ככה לפחות משיגים בכאילו שליטה בעניינים. נשמע מוזר, כך משאירים את האחר ביחד איתנו, בראש, כמשהו דימיוני קוסמי שכולו טוב, דרך הניתוק במציאות המאכזבת אותנו. סתם רעיונות למחשבה. כן או לא, שלחתי לך החזיקי מעמד, ילדה שבפנים, שלך

גברת בוקר :-) תודה... המילים שלך מדויקות.. סיר לחץ זה בדיוק מה שאני מרגישה, אבל שומרת פנימה ולא רואים.. רעש והמולה סביבי, או קירבה רבה ונגיעה אקראית בי מעוררים בי איזו התנגדות משונה היום, על גבול הזעם.. כמו הר געש קטן.. (אבל כאמור, בחוץ עסקים כמעט כרגיל.. חוץ מניתוקי קשה קלים) כל מה שכתבת נכון..ואני יודעת שכך זה, אך זה לא מרגיע כשלא מצליחים לתת לסיבות מקום של ממש..אני מבטלת הכל כ'טפשי', ואז התסכול מזין את עצמו עוד.. אני מניחה שאני צריכה להיאזר באורך רוח..להמשיך להתקדם, לנסות לא להשתיק את התסכול, אבל זה קשה.. האצבע הרביעית קופצת אוטומטית, גם כשיודעים שעדיף לנגן על השנייה.. הדימוי שלך נפלא! רציתי לומר לך כבר למטה, אבל מרוב גלישות ומחיקות וניסוחים מחדש, התעצבנתי ובסוף לא שלחתי כלום. אבל נפלא! מרגיע הרבה יותר לחשוב על זה כך. וכל כך עדינים וקשובים היחסים שם שזה ממש עושה לי חשק.. לפעמים קשה לקרוא את הפרספקטיבות הרחוקות (שלך ושל אחרים) כשאני עדיין לא שם. זה גורם לי לייצר אמירות דומות לשלכן, רגועות כאלה, עם ראיית-על והשלמה וידיעה שהכיוון נכון, גם כשקשה, הבנה של המסגרת וכל מה שקשור.. ואני בעצם עוד לא שם.. רק נדבקת במילים הכל כך נכונות שכל כך הייתי רוצה שיהיו גם שלי.. בכל אופן, רציתי רק לומר תודה ושוב אני גולשת.. נתראה, יקרה לי :-) (ל.)