סתם קשקוש

להלן סדר היום שלי: בבוקר אני עובדת, בערב אני חוזרת בסביבות 6-7 הביתה, נכנסת לפורום ולאתרים דומים ולא עושה כלום עד לפנות בוקר. אני לא יוצאת מהבית (אני גרה לבד) ובסופי שבוע אצל ההורים אני מעדיפה להתחבא בחדר שלא ישאלו למה אני תמיד בבית, או שירגישו לא נעים עליי בעבודה מרוצים מהעבודה שלי. אני בדרך כלל חברותית, אבל לפעמים מתבודדת. אין לי בן זוג, אף פעם לא היה גם חברות לא כל כך כרגע. במצב רוח "מתבודד", כמו עכשיו, אני לא מצליחה לדבר עם אנשים כי כל שיחה אקראית עם אנשים בעבודה יוצאת אישית נורא ומכבידה ואז עדיף כבר לשתוק ודי. לא נעים לדבר על דברים שלא מתאימים לרמת ההיכרות..אבל זה פשוט יוצא אני בת 29כמעט... מסתכלת אחורה ורואה שתמיד הייתי כזאת. אני בטיפול אבל לא נעים לי לדבר על ההרגשה הזו. זה מרגיש טפשי וקטן כשמפרקים את זה. ובסך הכל, "מה הבעיה, תתחילי לצאת מהבית וזה כבר יסתדר לבד". הוא לא אומר לי את זה בטיפול, אבל אני מרגישה שזה נושא משעמם.לא משהו שבגללו מגיעים לטיפול. לפעמים אני מצטערת שלא חוויתי איזה טראומה או משהו (לא באמת, אבל..) החברות שהיו מתחילות להתחתן וללדת וזה משמח אבל גם צובט בלב עד איזה גיל אצליח לדחוק את המחשבות המפחידות הרחק ורחוק. להתעלם מהן כדי להצליח להמשיך לתפקד.. אני בכלל מתפקדת או סתם עושה כאילו? אני כבר יומיים לא זזה ממסך המחשב. ודווקא היו לי תכניות אחרות אבל ויתרתי אין לי ממש שאלה סתם מעבירה את הזמן כמו תמיד בעצם טוב, מה זה משנה בעצם. ביי

היי "אני" מה קורה? טוב אני רק רוצה להגיד לך שלדעתי את יודעת לחיות את החיים. שאר האנשים עושים את אותו הדבר אבל בערב הם רבים או רואים טלויזיה או אוכלים ואז שונאים את עצמם או נכנסים לקשר עם גבר נשוי וכו'.. מה שאני מנסה להגיד זה שלא צריך כל הזמן אקשן טנשמע שאת בעיקר מתנצלת על אורח החיים שלך כי אנשים אחרים רואים בך "משועממת" או משהו, כמו אצל ההורים. אם אין לך בעיות הכנסה ואת לא צריכה תשומת לב מאנשים זרים אז חייך על דרך המלך. אם את רוצה להכיר גבר ולהתחיל משפחה זה לא כזה בעיה כמו שנראה לך, לדעתי. תיכנסי לנענע = צ'אט ותתחלי לדבר עם אנשים.. בדיוק בשביל זה המציאו את הצ'אט הרי.. למי שרוצה להתחיל ישר משיחות כבדות בלי שיישפטו אותו..:) למה להכיר קשקוש?- זה שהצ'אט מלא מראה שכולם מרגישים כמוך, לא? (ואגב אפשר גם לצאת עם אנשים מהצ'אט אם ממש משעמם לך לסיים את הערב בבית)

היי "אני" מה קורה? טוב אני רק רוצה להגיד לך שלדעתי את יודעת לחיות את החיים. שאר האנשים עושים את אותו הדבר אבל בערב הם רבים או רואים טלויזיה או אוכלים ואז שונאים את עצמם או נכנסים לקשר עם גבר נשוי וכו'.. מה שאני מנסה להגיד זה שלא צריך כל הזמן אקשן טנשמע שאת בעיקר מתנצלת על אורח החיים שלך כי אנשים אחרים רואים בך "משועממת" או משהו, כמו אצל ההורים. אם אין לך בעיות הכנסה ואת לא צריכה תשומת לב מאנשים זרים אז חייך על דרך המלך. אם את רוצה להכיר גבר ולהתחיל משפחה זה לא כזה בעיה כמו שנראה לך, לדעתי. תיכנסי לנענע = צ'אט ותתחלי לדבר עם אנשים.. בדיוק בשביל זה המציאו את הצ'אט הרי.. למי שרוצה להתחיל ישר משיחות כבדות בלי שיישפטו אותו..:) למה להכיר קשקוש?- זה שהצ'אט מלא מראה שכולם מרגישים כמוך, לא? (ואגב אפשר גם לצאת עם אנשים מהצ'אט אם ממש משעמם לך לסיים את הערב בבית)

הי אני2 אולי את/ה צודק/ת. להקשיב לאיך שאני נשמעת דרכך זה באמת מרגיש קטן וטפשי, ולא ראוי בכלל לדבר על "צרות" כאלה. באמת "תתחילי לצאת והכל כבר יסתדר" אבל אני עייפה מזה... אני לא מתנצלת על אורח החיים שלי, אני פשוט עייפה ממנו. אני לבד באופן תמידי וכשאני לא זה נראה לי כמו להעביר את הזמן עד שאזכר כמה הלבד שלי נוכח בי. זרות כזו. נשמע פלסף מצידי, אבל לא אכפת לי. כל פעם שאני מחפשת דירה עם שותפים אני מגיעה לדירה שהשותפים לא ממש גרים בה. כשאני טסה לחו"ל אני שוב מוצאת את עצמי לבד לגמרי, בלי תיירים אפילו. לא מצליחה להימלט מזה. כשאמרתי שאני לא יוצאת מהבית התכוונתי שמעבר ללזרוק את הזבל או ללכת למכולת שנמצאת מעבר לכביש אני לא יוצאת מהבית. לא לבילויים, אלא בכלל. אני גם עובדת במרחק הליכה מהבית ככה שכל חיי נמצאים באותו מתחם. לפעמים זה מרגיש חנוק, רוב הזמן פשוט לא אכפת לי (אבל לא באמת לא אכפת.. רק מועכת את הנאחס). אני גם לא מדברת הרבה בטלפון, כי אין לי עם מי וכי כל שיחה יכולה להתפקשש לי ולצאת עצובה וכבדה, אז אני כבר מעדיפה לא. כמה זמן אפשר לעשות דברים לבד? או ללכת לחברים רק כדי שיהיו דיבורים ברקע? אני יודעת, זה דברים קטנים וברור לי שאני לא היחידה שמרגישה ככה.. לא יודעת איך לסיים את המייל המשעמם הזה.. לא מעניין. גם לא אותי.

שלום 'אני' והאחרים, מרחבים של בדידות יכולים לצרוב בנו כאב גדול. לרוע המזל, יש לנו צרות גם אם לא חווינו טראומה חדה וחריפה, כך שתמיד יש עבודה בחדר הטיפול... החשש לשעמם את המטפל (או את הציבור הרחב) משקף תפיסה שלילית ביחס לעצמך, כאילו אין בך דבר שבאמת יכול לגרום לאחרים להתעניין בך. זוהי דווקא *כן* סוגיה שאפשר וצריך לעסוק בה בטיפול. אני חושבת שכאשר תצליחי להתגבר על המבוכה הראשונית, ולהביא את עצמך בצורה אותנטית מול המטפל שלך, זו תהיה התחלה חשובה בתהליך שאחריתו גם בקשרים שמחוץ לחדר הטיפול. ועד שהשינוי בעולם שבחוץ יגיע, המשיכי לבוא אלינו לכאן. כמו שאת רואה, אצלינו לא נותנים לאף אחד להישאר בודד לאורך זמן. בהצלחה ליאת

ליאת, אני מסוגלת להישאר לבד בחדר במשך שעות ולא לעשות שום דבר קונקרטי.. סתם לחלום בהקיץ, לנהל שיחות דמיוניות, פשוט לא לעשות כלום.. אני מסוגלת לעשות את זה ימים שלמים, ואם לא מתקשרים אליי או אם אין מחוייבויות זה יכול להימשך שבועות וחודשים בלי לצאת מהבית ממש.. כאילו מחכה שיעבור הזמן. ואני לא חושבת שמישהו היה מנחש שאני ככה לפעמים. אני זוכרת את עצמי כבר ביסודי מתבודדת, מעסיקה את עצמי שעות בלי ממש לעשות כלום, אבל לא יודעת למה זה. (את אולי יודעת?:) ... ליאת, את באמת חושבת שזה משהו שטיפול יכול לשנות? (באמת?) זה מרגיש לי כמו נושא שאי אפשר להתקדם בו לשום מקום.. מה יש לדון בו, אני פשוט ככה, לא? תודה רבה!