רגשות...

היי ליאת... מה שלומך? זוכרת שכתבת לי במייל לא לדאוג בגלל הניתוק הרגשי בפגישות? כתבת לי, שהרגשות העוצמתיים נשמרים כעת בפריפריה כדי שלא יביסו אותי בעוצמתם.. לא עוד. הרגשות החליטו שמשעמם בפריפריה ועברו ישר למרכז העיר. הכי מרכז שאפשר. איפה שכל הפאבים והדיסקוטקים, איפה שתמיד יש מה לעשות ולא צריך לישון לעולם. השתלטו על ארבעת חדרי הלב שלי, והם עושים שם בלאגן... הרבה בלבול וניגודיות יש שם. מצד אחד, רוצה מאוד לשחרר קצת שליטה. להגיע אליה, ולהרשות לעצמי לבכות שם. (אוטוטו יש לנו מאה פגישות. בכיתי פעמיים.) להרשות לעצמי להראות איך מרגישה, לא לדווח על זה ביובש. להיות קצת קטנה, שוב, ושזה יהיה בסדר. לתת לה לנחם קצת. בפועל, מגיעה אחרי שהידקתי את כל הבפנוכו. מרגישה את כל הסערה בתוכי, ולא מראה לה. לרוב גם לא ממש מספרת. נראה לי, שהיא יודעת גם בלי שאני אספר. זה נורא מפחיד אותי. לפעמים אני מרגישה שאני כל כך מתאמצת לחצוב מתוכי איזה משפט, נתקעת, מגמגמת, מתייסרת... ואז כשזה סוף סוף יוצא, אני מרגישה שהיא כבר ידעה את זה. פעם היא אפילו אמרה לי שזו לא פעם ראשונה שאמרתי את זה. אז מסתבר שאני אומרת דברים, ולא זוכרת שאמרתי. מן הסתם אלו לא סתם דברים. דברים שקשים לי. מרגישה צפוייה. כאילו אפשר לקרוא אותי. אז למה בכלל אני צריכה לדבר? כשאני ממש רוצה לענות את עצמי, אני אפילו חושבת שאני כנראה משעממת אותה. אחלה של הלקאה עצמית... (אל תנסו את זה בבית...) אני יודעת שאני מרחיקה אותה בכוח. אני יודעת שאם רק הייתי מאפשרת לה להתקרב היא הייתה מתקרבת ולא הייתי חווה אותה כל כך מרוחקת. אבל הפרדוקס הוא שככה אני מרגישה בטוחה יותר. לבד. כמו אז. אז זה היה מחוסר ברירה. אף אחד לא היה שם, אף אחד לא ראה. ועכשיו, כשהיא פה, ורוצה לראות, ומוכנה להיות שם איתי, אני לא מצליחה לתת לה. אוף... אני בכלל לא יודעת מה ניסיתי להגיד... :-( נועם

שבת שלום נועם, לא מזמן נשאלתי כאן מה אני אוהת בפורום, והדברים שלך מזכירים לי עוד סיבה. אני חושבת שדרך המילים המנוסחות יפה כל כך, מתחדדת ומעמיקה גם ההבנה שלי את התהליכים שבחדר הטיפול, מנקודות מבט רבות ושונות כל כך. איכשהו, יש למנהלי פורום פסיכולוגי את הפריווילגיה להאזין כמטפלים למה שאינו מקבל ביטוי בשעה הטיפולית. לרחשים התת-קרקעיים, לערוצים המקבילים, למה שמונח בכספות ממוגנות, בעליות גג מאובקות, במרתפים אפלוליים. אישית, אני מאמינה שגם בטיפול טוב אי אפשר לגעת בכל. אנחנו יכולים רק מה שאנחנו יכולים. עובדים עם מה שאפשר. אני משוכנעת באמת ובתמים שאפשר לעשות עבודה נפשית מעמיקה גם ללא דמעות. יש אנשים שבוכים בקלות, ויש מי שפורקים את המשא אחרת. נדמה לי שאפשר להשתחרר מהשיפוטיות הזו ("אוטוטו יש לנו מאה פגישות. בכיתי פעמיים") כאשר באים לבחון התקדמות והישג. שולחת לך הרבה עידוד להמשיך במסע שלך אליה-אליך. ליל מנוחה ליאת

היי ליאת, כשאני בוחנת את ההתקדמות שלי וההישגים בזכות הטיפול הנוכחי, יש הרבה מה לראות. אני במקום אחר לחלוטין. מקום הרבה יותר טוב. אני לחלוטין לא מבטלת את ההישגים וההתקדמות. להפך, אני מאוד גאה על הכוח לשנות, על היכולת להתמודד, ועל השותפה המופלאה שלי. כבר יש הרבה אמון, הרבה קרבה. הרבה יותר משאי פעם חשבתי שאני אוכל להיות עם מישהו אחר. אני משתדלת לעשות את החשיבה הזאת דווקא בזמנים הכי מייאשים ומתסכלים. זה נותן המון כוח לא לוותר, המון תנופה להמשך. העניין עם הבכי (מרגישה שרוצה להסביר את הנקודה...) הוא שאני כן מאלה שפורקים משא דרך בכי. גם זה משהו שהתפתח לי עם הטיפול, עם היכולת להרגיש יותר, ולאפשר לעצמי להביע את זה החוצה.... כשאני לבד. (או עם חברים קרובים מאוד). חומות ה"לא להרגיש" נפלו להן לתוך ענני אבק. עיר הרגש שבי אוחדה. אני פשוט חושבת שהשלטונות עדיין לא מוכנים להתמודדות שכזו. אז לפעמים יש עוצר... :-)) בימים אלה, אני פחות או יותר בוכה מכל דבר. זוכרת את הפרסומות לפלאפון? זאת עם עברי לידר והקומזיץ, זאת עם נבחרת ישראל? בכיתי כל פעם שהן שודרו... אז מה שמציק לי, זה האיפוק הכפוי שכאילו גזרתי על עצמי. אני מאוד רוצה לבכות שם. מהפעמיים שהרשתי לעצמי, זה היה מאוד משחרר. מאוד כואב, מפרק, אבל גם מאוד הרגיש כאילו אני מנקזת הרבה מהג'יפה החוצה. גם הרגשתי הרבה יותר קרובה אליה אחרי.. כאילו אחרי שהיא ראתה אותי ככה ולא נבהלה... לא יודעת. מוזר. כל הטיפול הזה מוזר, את לא חושבת? :-) תודות על העידוד. איכשהו, יש למטופלים שכותבים בפורום פסיכולוגי את הפריווילגיה להאזין למטפלים מיוחדים שחולקים איתם נקודות מבט שהם לא חשבו עליהם. אותן נקודות מבט שמנביטות הודעות אופטימיות שמזמינות חשיבה קצת אחרת. בוודאי שממשיכה הלאה. עד שמצאתי לי אותה... אין מצב לוותר. שבת שלום ליאת יקרה, ותודה... :-) נועם