טיפול :-)

ליאת.. מה נשמע? בא לי לקבוע לעצמי שששת הפגישות הקרובות, של החודש הקרוב, יהיו הפגישות האחרונות שלנו. לא בטוחה אפילו מה ולמה (ויודעת איפשהו בפנים שזה סתם תרגיל שאני עושה לעצמי).. אנחנו נפגשות כבר חצי שנה, ונשארה עוד חצי שנה (כי במסגרת האוניברסיטה זו ההגבלה), ואני שואלת את עצמי אם ההגבלה הזו טובה לי.. היא בסדר איתי, הגב' שלי, אני רואה על הפנים שלה שהיא איתי וכשהיא לא אני רואה כמה קשה היא עובדת כדי לנסות להבין. מאוד מהר אני מבטלת את הקשיים שלי כ'שום דבר', אבל בנוכחותה הביטול העצמי הזה אף פעם לא עולה בי..ההתייחסות שלה גורמת לי להרגיש שיש לי סיבה לרצות בטיפול, או בשינוי. (אצלי זה הרבה). אני גם *כן* מרגישה שאני לומדת דברים.. אבל מאידך- אני מתחילה להרגיש שכדי באמת להשתחרר, או לפחות לרכך קצת, את מסגרות החשיבה, ובכלל את עצמי, ידרש לי יותר זמן.. באחת ההודעות הראשונות שכתבתי כאן שאלתי איך אוכל לעזור לה לקדם את התהליך הטיפולי. דאגתי שיש רק שנה וחבל לפספס..שבגלל עכבות שלי נת?קע. והתחושה הזו לא השתנתה.. בשם ה'צריך' וה'אין זמן', אני מנסה לפעמים לזרז דברים בניגוד לתחושת הבטן שלי.. אני רוצה לאט יותר, רוצה פגישות שלמות לשתוק כשעצוב לי, בכלל, לשתוק ולתת לע?צב לנבוע החוצה בקצב שלו, רוצה לבנות את האמון שלי בה לאט, ולא באופן מאולץ כי אין זמן. היא ממשיכה להציע הצעות של 'ביחד', אבל אני לא מספיק מבינה על מה היא מדברת.. לא מכירה אחרת. ולא בטוחה שאני מספיק קרובה אליה כדי לנסות..אני זקוקה לזמן. מה גם שקשיים ושיחות סביב המדיום בו היא משתמשת בטיפול עדיין מלווים את הפגישות שלנו... חצי שנה אחרי אני עדיין לא מצליחה להביא את עצמי 'לעבוד', רק פה ושם ממש קצת.. אולי למרות כל הטוב והחיבה אליה, כדאי לעצור כאן ולחפש טיפול שאינו מוגבל בזמן ושיאפשר לי לבטא את עצמי במילים בלי להרגיש עם זה רע... הכתיבה שלי, למשל; יש אספקטים שלמים בי שאני מצליחה להביא לידי ביטוי רק בכתיבה.. שם ה*תחושות* שלי מקבלות את הנפח שלהן באמת ..את הנפח שהמטפלת כל כך הייתה רוצה שאביע באמצעים שלה. כבר חצי שנה אני *מתה* להכניס לטיפול את המילים הכתובות.. מרגישה שהרבה ממני נשאר לפעמים מחוץ לטיפול בגלל זה.. אבל אני לא אבקש ממנה לעולם; גם לסרב/להתקשות לעבוד, גם להעדיף מילים דבורות וגם להכניס פנימה את הכתובות?..זה כבר על גבול החוצפה.. מישהי חכמה אמרה לי פעם לא לאלץ את הטיפול להיות מה שהוא לא, כי אז זה לא טיפול באמנות ולא טיפול בכלל.. אבל אולי אני לא יכולה אחרת? לא בחצי שנה, בכל מקרה... וכן, אני יודעת, אלה לבטים שצריך להחזיר לחדר הטיפול. כך הכי הוגן. ובכל זאת.. אשאל באופן כללי; האם היית שותפה פעם לטיפול שהוגבל לשנה מראש? האם גם שם ההתנהלות הייתה בסימן הסוף הנראה באופק הלא רחוק? האם להמשיך ללחוץ את עצמי 'להספיק', גם אם אני זקוקה ליותר זמן? (אולי זה חלק אינהרנטי מהטיפולים מהסוג הזה..ואולי חלק אינהרנטי ממני..) אוף..כמה כתבתי, אה? (מצטערת) זה קצת לטייל על גבול המוקשים הקודמים, אני יודעת..- אז רק על מה שאת יכולה.. תודה ליאת, לילך

היי לילך... לרוב אני שקטה פה, בוררת את המילים והתגובות שלי, אבל ההודעה שלך נוגעת בי אישית. כמוך-כמוני. טיפול שהוגבל לשנה (לצערי גיליתי זאת *מאוחר* מדי...), בכל מקרה, את כל ה"סוף" שלנו, הקדשנו לקושי הזה, לפחד, לבריחה שלי כי 'אז מה זה שווה?'. והאמת? כעסתי. נורא. על המערכת, לא עליה. מערכת שנותנת מענה כל-כך חשוב, "גונבת" לך אותו, כאילו מחליטה מראש ששנה זה די והותר. תראי לי מטפל אחד שיגיד כך... ומלכתחילה היא אמרה ש"נמצא פתרון" ודאגה להסיר את דאגתי, ואני הקשיתי, ולא הסתכמתי, ורציתי לשמוע על איזה פתרון היא מדברת, והיא פשוט ליטפה במילים, והרגיעה, ו... זה לא עבד. והגיע הסוף, וממש קצת לפנ היא הזמינה אותי להמשיך איתה את המסע באופן פרטי. ושמחתי כל-כך. ופחדתי כל-כך. והנה אני אצלה. כבר חצי שנה במגרת פרטית יותר, אחרת, שונה, שדרשה הרבה זמן להסתגלות, וקשיים במעבר וכהנה וכהנה, אבל... שמחה שעשיתי זאת. והמסקנה ילדים - או לילך יקרה, אולי כדאי לתהות איתה ביחד על זה. ולא. אני לא חושבת ש"מוקדם" מדי. הרי זה מעסיק אותך, ואני כלכך מבינה... מי יודע, אולי היא תוכל למצוא לך פתרון? שווה לנסות, לא? בכל-אופן, לעזוב, תמיד אפשר. לרע ולטוב. בהצלחה :-) ואשמח להתעדכן :-) q.o.p

את צודקת... שמחה שהחלטת לכתוב. אני לא רוצה לקוות.. לא בטוחה גם מה אני מקווה שיקרה.. הכי נכון יהיה לשתף אותה ולראות מה יקרה בלי לצפות לכלום. סתם זה מעסיק אותי השבוע יותר מבדרך כלל אז שפכתי קצת הנה.. אני יודעת שהתשובות כנראה יוולדו ביני לבינה זה סתם- מצב הביניים הזה, של לתת מעצמי יותר (ואז ל?מה- אם לא נשאר כמעט זמן), או להחליט לחתוך עכשיו, כשאני ממילא קצת מתבדלת (באופן כללי לאחרונה) ושום דבר לא מכאיב.. אין תשובות. אני יודעת. תודה ששיתפת, ל.

תפסיקי להגן עליה כל כך. התפקיד שלך זה להכניס לטיפול כל מה שבא *לך*. דיבור, כתיבה, שתיקה, צחוק, בכי, לעמוד על הראש, לברוח, לעבוד באמנות, לא לעבוד, לעבוד עם עצמך או לא. היא יכולה להתמודד עם הכל. היא הוכשרה להתמודד עם הכל. יש לי הרגשה שגם אם היית יושבת מול פסיכולוגית היית מחפשת איך "לעזור לה". הייתי מדפיסה לה את הפניה הזו שלך. וקחי את הזמן - מולה - לא אל מול מטפלת אחרת. תמיד תוכלי להמשיך אצלה באופן פרטי או לסיים את השנה בנקודה שתסיימו ואז לעבור לטיפול אחר כזה יהיה "סגור". אל תמהרי. תספיקי פחות אבל טוב (ואולי נכון) יותר. מהי בעצם כתיבה? במובן מסוים זוהי עבודת אמנות פלסטית. אני חושבת על האסטתיקה של כתב יפני והרבה פעמים הוא נראה לי כמו סוג של ציור. מכ. [ (-: ]

מכשפה יקרה :-) בואי נהיה כנים... לא עליה אני מגינה. אני מגינה על עצמי מפני איך שהיא עלולה להתנהג או להגיב אם לא יהיה לה טוב.. אני די בטוחה שהיא תסתדר עם כל מה שאתן לה, לגבי עצמי אני פחות בטוחה.. לא נוח לי בכל פעם שאני מדברת ולא עובדת. להביא פנימה את המילים הכתובות זה כבר לא נראה לי מתאים.. האמנות היא מעין מס שאני צריכה לשלם כדי שתסכים שגם אדבר. זה לא אמור להיות כך.. טוב, נראה. חשוב שאדבר יתה על זה- את צודקת. תודה! לילך.

ערב טוב לילך, כמו שקורה כאן לפעמים, אני מרגישה שאני מצטרפת לדיון באיחור, כשהגיע כמעט לכלל מיצוי. ובכל זאת, אם שאלת... יש מי שרואה בטיפולים קצרי מועד (היו לי טיפולים שהוגבלו גם לתקופות קצרות בהרבה משנה) אך ורק עיבוד של הפרידה הבלתי נמנעת. זהו נושא חשוב ומהותי בהקשר של כל מערכות היחסים בחיינו. הטיפול הקצר אינו מאפשר להיתפס לאשליות של נצח, ומעמת אותנו עם רעיון הפרידה כמעט מתחילתו. אני מסכימה עם מכשפה, שקוראת לך להנות ולמצות את כל הטוב האפשרי בטיפול הנוכחי. האם יש איזשהו טוב בחיינו שהוא אלמותי? שלא ייכנע מול גזר דינה של המציאות? להגיד 'אני לא יכולה בשנה או בחצי שנה', זה קצת כמו לומר 'אני לא יכולה כשזה כרוך בתשלום', או 'אני לא יכולה כשזה רק שעה כל פעם' או 'אני לא יכולה כשזה עם מישהו זר לי לגמרי'. בטח שאת יכולה. ליאת

בטח שאני יכולה? :-) נחמד מצידך... אני אשתדל לילך.