מחשבות של לילה

זהו, השבוע המתיש הזה מסתיים סוף סוף. השביתה הזו הוציאה אותי לגמרי מאיזון. כמה לילות לא הצלחתי לישון, הראש והגוף היו עסוקים כנראה בדברים אחרים- ואז פתאום בתחילת השבוע עלה לי החום והפכתי ברגע אחד לחולה נורא. אני לא רגילה להיות חולה. כמעט אף פעם אני לא חולה. שכבתי במיטה. הגוף לא יכל לעשות הרבה מעבר לזה. עכשיו אני מתאוששת, אבל רעשים אחרים מתחילים לצוץ. אני מרגישה חרא. חרא לי בפנים. השילוב הזה של גוף תשוש ונפש כאובה הוא קטלני. הפסיכולוגית שלי שאלה אותי היום במייל מה שלומי וכתבתי לה "מה זה משנה". זה דוחה, אבל באמת לכמה רגעים הרגשתי שזה כבר לא משנה. שוב ושוב לספר מה שלומי... ומה יוצא מזה? עוד פצע, עוד לילה בלי שינה, עוד קשיים בריכוז... בסוף אני נשארת עם הכל לבד. אלה החיים שלי ולא של אף אחד אחר. היא מצידה שאלה מה זו הציניות הזו. לכי תסבירי לה שזה מה שנשאר לי. לכי תסבירי שהכל בפנים כל כך כואב ושאני לא מסוגלת לספר לה שוב מה שלומי. זה נשמע אותו דבר ולא מוביל לשום מקום. אני נקרעת בין התקווה שטיפול יכול לעזור ושצריך לגייס אומץ וסבלנות כדי לגעת בדברים ובין התחושה שבעצם כבר הכל אבוד ושום דבר כבר לא יכול לעזור יותר. התשתית של כל המערכת שלי דפוקה למדיי. אין אמון. דאגה ואהבה=מין, לכן גם אין אהבה ואין ביחד. הכל חרוט במערכת ואני לא מצליחה לעשות שום הפרדות. הראש יודע שלא כ-ל הגברים אותו דבר, אבל ההבנה הזו לא עוזרת לי בכלום. עוד שבועים ימלאו חמש שנים לטיפול שלי. חמש שנים זה המון זמן. אני חושבת שהשגתי לא מעט, אבל יש עוד כל כך הרבה לפני. איך מודדים הספק של חמש שנים? היא בטח לא שמה לב לזה, אבל באופן מקרי הציעה לי השבוע להכין גרף עם פרמטרים (כמו קבלה, פתיחות, מצב רוח וכו') ולמדוד כמה התקדמתי או לא התקדמתי בהם. היא זרקה כמה ערכים ואמרה לי לחשוב על השאר בעצמי. בינתיים אני לא כל כך מצליחה. חמש שנים זה הרבה זמן. הגעתי בתור נערה בשביל דבר אחד ואני נמצאת היום בתור בוגרת עם דברים אחרים לגמרי. לפעמים אני חושבת על כל זה ושואלת את עצמי איך היא לא התייאשה מזמן? איך אני לא התייאשתי? מאיפה אנחנו מוצאות כוח להניע עוד ועוד אחת את השנייה? השבוע מצאתי את עצמי שותקת בפגישה בדיוק כמו פעם. לא מצליחה להגיד כלום. חייכתי והיא אמרה שתמיד אני עם החיוך המתוק הזה שלא אומר כלום. מזל שהיא דווקא יודעת לדבר, למרות שלפעמים הדיבור הזה שלה מפספס אותי. אני יודעת שלפעמים היא מבינה דברים ולא אומרת- כי היא מפחדת עלי. לפעמים היא אומרת לי שהיום היא תעז ותגיד ואז היא אומרת. היא מפחדת להכאיב לי ואני מרגישה שאני כבר חייבת לעשות את זה. אי אפשר שזו תהיה גסיסה איטית או ניתוח לב פתוח. אבל בפנים גם אני מפחדת. מפחדת לנסות. מפחדת להכשל. מפחדת להבין עוד. מפחדת להתקע. היא אמרה פעם שלוותר לי זה לתת לי לשלם מחיר יקר. בכל אני רצה קדימה במהירות מסחררת ושם אני כל כך כל כך תקועה. אני עובדת עכשיו עם ילדה קטנה שלא מדברת. אני נותנת מילים תחושות, לרגשות, למחשבות שלה. רק לשלי אין לי מילים. לי אין מילים בשבילי ולאף אחד אין מילים בשבילי. רשת מחפשת מישהו שיתן מילים. שיגיד. שיסביר.

זה מעניין, רשת, איך שאני דווקא חווה אותך עם המון מילים. לא בטוחה שמילים הן מה שחסר כאן. לא כל שתיקה היא חוסר מילים. לפעמים השתיקה כמוה כסתימה במעבר צר, צר מלהכיל את כל מה שעובר בעדו, ונחסם. אולי במקום שמישהו ייתן לך מילים, הוא צריך רק לעזור לך לשחרר את המעצור, לאט לאט, ולאפשר לדברים לצאת באופן סדור, ראשון ראשון ואחרון אחרון. כי מהי ציניות אם לא מילים? מילים העוטפות, כמו סרט בידוד, את מה שכל כך בלתי נסבל. אני חושבת, רשת, שמשהו בך מתקשח דווקא מול התעניינות כנה בשלומך. אולי כי התרגלת שלא שואלים. אולי כי פעם פעם אמרת ולא שמעו. אולי כי את לא מאמינה שזה באמת יכול לעניין מישהו. הרבה אולי. ואני חושבת שלא. שזה לא נשמע תמיד אותו הדבר, כי נורא תלוי מי שואל. ובטח שזה משנה מה את מרגישה ומה שלומך. השתיקה שלך, זאת של השבוע, עם החיוך הקטן, בתום חמש שנות טיפול - לפחות כמו שהיא נראית מכאן - דומה לשתיקה של זוג נשוי שיושב בבית קפה. איכשהו, תמיד אחד מהם נראה כאילו אין לו כבר מה להגיד, בעוד האחר (איזה מזל) דווקא יודע לדבר, גם אם לפעמים מפספס קצת. ובכל זאת זה נעים. רגוע. מאפשר איזו התנהלות זוגית שמתחזקת את עצמה. למען איזו מטרה משותפת, שלא תמיד מנוסחת עד הסוף, אך שניהם יודעים שהיא קיימת. מקווה שאת כבר מרגישה טוב יותר, ומתחזקת. שיהיה לילה רגוע ושלו. ליאת

ברשת בד"כ יש לי מילים, אבל זה לא מה שקורה בטיפול. בטיפול אני הרבה יותר לא יודעת, הרבה יותר שותקת, הרבה יותר נבוכה, הרבה יותר מפחדת... נדמה לי שכבר חמש שנים היא נותנת לי מילים. כשהגעתי לטיפול לא ידעתי בכלל מה זה רגש. העולם היה מחולק אצלי לשניים- היה שמח ועצוב (או אפילו טוב ורע), כשלרע לא היו לי בכלל מילים, כי כאן בבית היה אסור שיהיה רע. לאט לאט (וזה באמת היה לאט לאט) היא לימדה אותי עוד רגשות ועוד גוונים. "אני שומעת שאת מאוד מאוכזבת", "אני מבינה שזה מכעיס אותך", "כמה כאב אני שומעת בין המילים". למדתי. יכול להיות שאת צודקת, עכשיו אני לא צריכה יותר מילים, אני צריכה שיעזרו לי להוציא את המילים מתוכי... וזה נכון, אני באמת לא מאמינה ששלומי מעניין מישהו. למה זה צריך לעניין אותה באמת? למה זה צריך לעניין מישהו? אתמול ניסיתי לחשוב למה הייתי כל כך גועלית אליה במייל השבוע. כל ניסיון שלה (ולזכותה נאמר שהיא לא מתייאשת מהר...) זכה לתגובה צינית ממני. זה לא היה בכוונה, אבל אולי רציתי שהיא תרגיש לרגע כמה רע לי וכמה קשה עכשיו. השתיקה שלי היא לא שתיקה רגועה כמו של זוג שיושב בבית קפה. הבטן שלי מתהפכת כשהיא מדברת. המון המון מילים רצות לי בראש ואף אחת מהן לא מוצאת את הדרך החוצה. זה לא נעים, זה מסתכל.

אני ממש בטח לא מבינה את רגשותיך-אבל אני מבינה שכואב לך ומאד וזה כל כך קשה. על פי הניסיון המועט שלי וקצת קריאת ספרים-תמיד כשמאד קשה אח"כ יהיה טוב רק אל תוותרי אל תייאשי תאמיני שיום יבוא והשמש תפציר- אני יודעת שזה קשה ותמיד קל יותר לדבר וכשזה מגיע לפועל זה תמיד מסתבך אבל את לא לבד.. מבטיחה לך נכון שהבעיות הן שלך,ואת חשה אותן,ואת מתמודדת איתן והם לפעמים גומרות אותך אבל מישהו תמיד מקשיב לך נמצא פה לידך גם כשכואב לפעמים לדבר איתו זה מקל, הוא עונה פשוט צריך להתאזר בסבלנות ולהקשיב... מעריכה אותך שאת מתמודדת מחזיקה לך אצבעות ומאניה שיום יבוא... בהצלחה רבה רבה רבה!!! יהודית, נ.ב "מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה" אולי עכשיו זה הזמן לענות.