לאורנה

היי אורנה, יש לי שאלה לגבי טיפול. אני מטופלת כבר שנה וחצי. אתמול הייתה לי שיחה ארוכה עם חברה, שעברה טיפול פני כמה שנים. כשסיפרתי לה שחלק נכבד מהשיחות שלי עם המטפלת סובבות סביב הקשר בנינו, היא הופתעה מאוד וביקשה לדעת למה. היא ציינה שהייתה בטיפול כשלוש שנים, והקשר שלה עם המטפלת שלה מעולם לא עלה כנושא לשיחה בניהן. מאחר ואני סטודנטית למקצוע טיפולי, ניסיתי להבין לפי איזו גישה היא הייתה מטופלת, אבל לא הגעתי למסקנות ברורות (יש הרבה מאפיינים של קוגניטיבי-התנהגותי, אבל גם דינמיים). בכל אופן, ניסיתי להסביר לה למה זה ככה, אבל לא כל כך הצלחתי... אני מטופלת על רקע טראומתי, ובהקשר הזה היא הבינה, אבל לא הצלחתי להסביר למה זה נעשה בצורה כזאת, בטיפולים 'רגילים' יותר. לא רק שלא הצלחתי להסביר, גם לגמרי בילבלתי את עצמי... :) אז למה בעצם, יש דגש כל כך חזק על היחסים בין המטפל למטופל? האם זה שייך לגישה ספציפית או באופן כללי לטיפול דינמי? תודה ולילה טוב, נועה

הי נועה, שאלה מצויינת, שתיענה מחר מפאת השעה והעייפות. להתראות מחר בערב, אורנה

הי נועה, אז ככה: ההתמקדות בקשר בין המטפל והמטופל אופיינית בעיקר לטיפול הדינמי, אם כי היא קיימת במידת מה גם בקשרים טיפוליים השואבים מאוריינטציות אחרות. מקור ההתמקדות הזו כבר בניסיונות הראשונים של פרויד וברויר בפסיכואנליזה. שניהם הבחינו שהמטופלות שלהם מבטאות בתוך הקשר הטיפולי רגשות עזים, דוגמת התאהבות במטפל. האגדה מספרת שברוייר נבהל וסיים את הטיפול, ואילו פרויד סבר שיש כאן משהו חשוב - העברה אל דמות המטפל של רגשות הנובעים ממקור מוקדם יותר. וכך נולדה ההעברה או בשמה הלועזי transference. בפסיכואנליזה, וגם בפסיכותרפיה פסיכואנליטית (כלומר טיפול שהתפתח בעקבות הטכניקה הפסיכואנליטית ושואב ממנה), המטפל מתבונן בהתרחשות בתוך חדר הטיפול מתוך הבנה שזוהי השתקפות של נושאים מסוימים בחיי המטופל מחוץ לחדר הטיפול, ובעיקר של דפוסים שנוצרו בקשרים מוקדמים. לכן חשוב להתבונן כל הזמן בקשר עצמו, ולפרש את התנהגות המטופל מתוך הקשר עצמו. זוהי גם הסיבה לכך שמטפלים באוריינטציה פסיכואנליטית מקפידים מאוד לשמור על הקשר הטיפולי 'נקי' ככל האפשר מההדדיות המאפיינת קשרים רגילים. לשיטתם, ככל שהמטופל יודע יותר דברים על חייו האמיתיים של המטפל, כך יש לו פחות אפשרות להשתמש במטפל כמסך להשלכות מתוך חייו שלו. ברור לי שכמעט כל משפט שכתבתי יכול להוות בסיס להמשך דיון. ואכן, כולכם מוזמנים לבטא מחשבות, השגות ותלונות בנושא חשוב זה... אורנה

"ככל שהמטופל יודע יותר דברים על חייו האמיתיים של המטפל, כך יש לו פחות אפשרות להשתמש במטפל כמסך להשלכות מתוך חייו שלו." אבל ישנו מאזן כוחות בלתי שווה בין שני הצדדים. לפחות אני, מרגישה אי נחת בזה שהמטפלת צריכה לדעת הכל עלי, עד פרטי פרטים, והדברים הכי אינטימיים בחיי, ולעומת זאת היא יושבת לה בנחת (ואני לפעמים שואלת האם דעתה המוצהרת לגבי נושאים שונים היא אכן דעתה האמיתית????). זוהי אינטראקציה בלתי בריאה בעיני, שמישהו צריך לחשוף הכל ומישהו זר יושב שם ומקשיב (אם בכלל ). אני אפילו רואה בעבודת המטפל סוג של הצגה שמתארימה את עצמה לכל מטופל בצורה אישית, על מנת שתתאים לצרכים, וקשיים ולחרדות שהוא עובר.!!!!!!!

הי אורנה יקרה, בצעדים הראשונים בטיפול שלי היה דומה בעיני שלמטפלת שלי יש BIAS (איך לעזאזל מתרגמים את המילה הזו?) שבו היא מסננת את כל הנעשה בחדר דרך מושגי העברה וקשר. זה תסכל אותי, כי זה היה נכון בעיני רק לעיתים - בהחלט לא תמיד ולא בכל הזדמנות. [ומלבד זה, העברות למיניהן מתרחשות כל הזמן (בקטן) גם בקשרים החיים והספונטניים שלנו - הלא כן?]. ואז מצאתי מעין נוסח פשרה אשר הניח את דעתי: אמרתי בלבי כי מטרתה/מטרתינו אינה להאיר לי איזו אמת אבסולוטית של המתרחש בחדר ובחיים, אלא שדרך הדיבור על ההקבלה לקשר הטיפולי היא מבקשת *להשרות* או לזמן מצבי העברה, גם אם באופן מלאכותי. זה הרי עובד בחלק מהמקרים... ההשריה הזו כאילו מאיצה במטופל לדחוס את נטיותיו הקישריות אל תוך הקשר הטיפולי, על מנת שניתן יהיה להתבונן בהן באופן קרוב וישיר (במקום לדבר על קשר עם גורם שלישי, כאילו מייצרים סימולציות ישירות של אותן סיטואציות, שבהן יש לפני נוכחות שמגיבה באופן נכון ומיטיב). האם יש בעינייך אמת בדבריי, או שמא הם רחוקים מכל כוונה של מטפלים? נפתחת לי עכשיו מגירה ובה המון שאלות - חלקן מנוסחות באופן ממוקד יותר וחלקן פזורות ועמומות. אני חושבת שאשאיר אותן לפעמים הבאות... [ובכל זאת... אולי כמה מילים על היחס שבין גישה 'לימודית' בטיפול - כזו שכמו מבקשת להנחיל למטופל מעין שפה פנימית חדשה ומסתגלת יותר (שכמובן מותאמת לשפה האישית שלו), לבין גישה שנעה במקצבים הפנימיים שלו ומבקשת יותר להקשיב ולתת לגיטימציה לאופן היותו בעולם כמות שהוא. טוב, שאלה כללית מדי ולא מובנת. כשיהיה לי ניסוח פחות טיוטתי אשאל שוב] להתראות, ורד