מחכה שיעבור לו יום

יושבת על הגג, על המעקה, סורג בגובה חצי מטר. מסתכלת למטה על כביש משובש. חושבת כמה בא לי לקפוץ לתוכו. מנסה לעמוד, להרגיש מה שמרגישים לפני. פחד גבהים אין לי. אבל אני גבוהה מידיי, אם אאבד לרגע שיווי משקל, אפול. מייד מתיישבת לי שוב. חושבת. כבר הרבה זמן מחפשת דרך קלה ולא כואבת מידיי. אבל קפיצה נראית לי אכזרית. המחשבה על התרסקות אל תוך הכביש מזעזעת אותי. עמוק בפנים כבר התרסקתי. חושבת עליה, על הפסיכולוגית שלי. אולי כדאי לעזוב, ואז. עדיף בשבילה שאהיה מטופלת לשעבר. האם תהיה עצובה קצת. מה תעשה עם כל מה שכתבתי ונשאר אצלה. לפני זה חשבתי למה לא לדקור את עצמי, ואז להמתין בשקט לאיבוד הכרה. כשמישהו יבוא לחפש, כבר יהיה מאוחר. עם עיניים דומעות הלכתי לחפש כדור. משהו שירגיע. מצאתי משהו. לא הייתי בטוחה אם זה מה שאני צריכה. כתבתי לה SMS. שאלתי אם אפשר להתקשר. היא לא הגיבה. בטח עסוקה. אולי בטיפול אחר. אולי כבר נמאס לה ממני. בינתיים השמש מרגיעה אותי. מחכה שיעבור לו עוד יום, ומפחדת ממחר. אני יודעת כבר הרבה זמן איך אני רוצה למות, מחפשת את הדרך. גם היא כבר יודעת. אין לי כבר כוח להחזיק. מחכה כבר ליפול ולנוח. בינתיים מחזיקה.

שלום נופית, הנה עבר לו עוד יום. לפעמים צריך לבלוע את החיים במנות קטנות. רק כמה שיכולים. איני יודעת דבר על אופי הטיפול שלך, אבל חשוב להזכיר שבמקום לחפש איזה כדור שירגיע מצבי חירום, מוטב להיעזר בטיפול תרופתי מסודר, שירגיע לטווח זמן משמעותי, בו תוכלי לחזור לכוחות ולהתארגן מחדש מול משימות החיים. אם השמש מצליחה להרגיע אותך, אז יש תקווה. יש לפנינו קיץ לתפארת. שווה להמתין לו. החזיקי מעמד ליאת